בסביבות גיל 45 עלו לי מחשבות שאני רוצה לעשות שינוי. הרגשתי מיצוי. העבודה כאחות בקיבוץ היתה מאוד מחייבת, 24/7 של שרות רפואי לתושבי הקיבוץ. רציתי לעשות עוד משהו מקצועי בחיים. לקח לי שנים עד שגיבשתי את הרעיון מה הולכת לעשות, כל מיני רעיונות עלו וירדו.
החיבור לעבודה סוציאלית הגיע דרך ההתמחות שלי כאחות בתחום בריאות הנפש, בעקבות ההתמחות נחשפתי לעשיה הטיפולית בתחום וחשבתי שדרך עבודה סוציאלית אוכל לעשות התמחות קלינית.
כשבחרתי בעבודה סוציאלית. עוד לא הבנתי עד כמה התחום הזה רחב ורב גוני.

כשהתחלתי לברר על הלימודים הבנתי שאני צריכה לעשות הרבה עבודת הכנה ובראשה שדרוג משמעותי של האנגלית שלי, התחלתי בשנה של לימודי ערב באנגלית עד שיכולתי לעבור את מבחן הכניסה לאוניברסיטה.
התחלתי ללמוד לתואר ראשון בגיל 50. השנה הראשונה באוניברסיטה היתה לי קשה, אלו היו לימודים אקדמיים ראשונים בחיים שלי. הסטטיסטיקה, האנגלית והצורך להסתגל ללימודים תובעניים היו לא פשוטים. היו לא מעט רגעי משבר בהם שאלתי את עצמי אם שווה את כל המאמץ. בסופו של דבר אחרי שצלחתי את השנה הראשונה, בשנה השניה כבר היה יותר קל ואילו בשנה השלישית כבר נהנתי מהלימודים.. .
סיימתי תואר ראשון ומיד אחריו התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית בבית חולים גריאטרי.
אחרי שנה של עבודה החלטתי שאני ממשיכה גם לתואר שני במינהל מערכות בריאות. למדתי לתואר במקביל לעבודה בבית החולים.

אחרי 3 שנים קודמתי לתפקיד ניהולי – ניהול מערך אשפוז. התפקיד איפשר איוש הן של עובדת סוציאלית והן של אחות, מטעמי תנאי העסקה עברתי לדרוג אחיות, כך יכולתי להרוויח יותר מכפול.. . בעצם העבודה הסוציאלית איפשרה לי 'קיצור דרך' לתפקיד שבמסלול הקריירה הקודם שלי לא הייתי מגיעה אליו.
במקביל לתפקיד הניהולי ולאור רצוני להמשיך ולהיות בליבה של מקצוע העבודה הסוציאלית :הקשר המתמשך עם החולים והמשפחות, המשכתי לעבוד כעובדת סוציאלית באחת המחלקות שעבדתי קודם.
במהלך השנים הצטרפו לתפקיד הניהולי עוד תחומי אחריות: ממונה על מעמד האשה, ממונה על תלונות ועוד.

התפקיד איפשר לי לממש מגוון יכולות וחוויתי בו הרבה סיפוק, שמחה והתפתחות.
לאחר 15 שנים, בגיל 67 יצאתי לפנסיה מבית החולים.
לאחר הפרישה המשכתי לעבוד עוד 10 שנים כעובדת סוציאלית במשרה חלקית, המשכתי ללמוד ולהתפתח. למעשה פרשתי רק בימים אלו, בגיל 76.