השינוי התחיל מחלום ישן, החלום נוצר לפני 15 שנה כשהנחתי את הקורס הראשון של מנהיגות ויזמות לעמותת בוגרי סיירת מטכ"ל. הקורס יועד לבוגרים בשנות השלושים שלהם והחלק המשמעותי שלו היה מפגשים עם בוגרי היחידה בשנות השישים שלהם שהגיעו לתפקידי מפתח במגזר החברתי והכלכלי.
השיחות עם הבכירים המבוגרים היו עמוקות ומשמעותיות, ונגעו גם בהצלחות, אבל גם במחירים שהם שילמו על ה'הצלחה' שלהם.

יצאתי מהקורס עם שתי תובנות שעיצבו אותי בהמשך:

1. הבנתי שאני לא מוכן לפספס את הילדות של הילדים שלי, בעבור הצלחה בקריירה כזו או אחרת.
   הכאב שהייתי עד לו מצד הבכירים המבוגרים והעובדה שיחסים עם הילדים אי אפשר להתחיל לבנות מאוחר, הביאו אותי להבנה והחלטה שאני אשלם מחירי קריירה עבור הקשר החשוב עם הילדים.
2. חלום הרילוקיישן – באופן מוזר, כל הבוגרים הבכירים שהבאנו חיו תקופה משמעותית בחו"ל כהורים או כילדים. הבנתי שהמתנה של הכרות עם מגוון תרבויות ועם אנגלית היא משמעותית.

התחדדה לי ההבנה שמתישהו ארצה לעשות רילוקשיין כמהלך שמשלב נוכחות הורית משמעותית והעשרה לילדים.

בהמשך, המשכתי להעמיק בתחום של מימוש מקצועי לצד מימוש אבהי, זה הפך למשהו שמלווה אותי פנימית בחשיבה וחיצונית בעשייה שלי.
כך בסדנא למפקדי טייסות בחיל האוויר שהנחתי במשך שנים – היינו נותנים להם לילה שלם לישון בשטח לבד עם פנקס, שק שינה ותמונה שלהם בילדותם.  ההנחיה להם היתה לקיים דיאלוג בינם לבין הילד שהיו. בבוקר היה עיבוד של בין שעתיים לארבע שתמיד הגיע לדמעות. כמעט תמיד פגשנו אנשים מאוד מצליחים שמרגישים שפספסו את המשפחה שלהם: גם את האשה וגם את הילדים.
יחד עם ד"ר אורן גור מהמרכז לאבהות הנחתי את הסדנה הראשונה של מנהיגות ואבהות, סדנה שהיתה מאוד משמעותית עבורי בהתפתחות עד היום.
בהמשך פיחתנו באבן דרך סדנה לארגונים בשם game changer ששמה דגש על התפתחות הן בפן האישי והן בפן המקצועי, שמה את ה well being, את ההורות, הזוגיות, החיים כחלק בלתי נפרד מההתפתחות המקצועית.

להנעת הרילוקשיין דווקא בזמן בו התרחש התכנסו כמה גורמים משפיעים.

המנוע המרכזי היה חוסר שביעות רצון שלי ושל לליב מהמציאות. לא מספיק נהנינו בשוטף שלנו, בשגרה היומיומית. מצאנו את עצמנו ברמת שחיקה גבוהה מידי. אצל לליב כרופאת משפחה מסורה, שחיקה כרופאה שרואה כל רבע שעה מטופל, בתוך מערכת גדולה שלא רואה את הרופא בקצה, ועסוקה בעיקר במדידה ומתן שירות.  

אצלי השחיקה הגיעה בעיקר מההתמודדות עם השפעות סגרי הקורונה. בעוד שבסגר הראשון, החוויה היתה של התפתחות נהדרת, התאוששות מהירה מהסיטואציה הקיצונית ויצירת התאמות יצירתיות אליה (בעיקר פתרונות בזום),  בסגר השני – התחילה להתפתח עייפות הזום. היו לנו פתרונות, היה צוות ולא היו מספיק מכירות. היתה לי חוויה מאוד קשה, שעשינו את כל המהלכים הנכונים והתוצאות לא מגיעות.
בסגר השלישי – הרגשתי שאני לא מספיק נהנה עם הילדים, שאני חנוק.

התפתח צורך לשבור את המציאות.

בשלב ראשון יצאנו כל המשפחה לעשות את החלק המסיים של שביל ישראל – שישה ימים בהרי אילת. היה כיף אבל היתה הבנה שזה נקודתי ולא מספיק, הבנו שאנחנו רוצים לקדם משמעותית את החלום של רילוקיישן.
הבנו גם שמבחינת גיל הילדים זה חלון הזמן המתאים, הבת הגדולה היתה בת 12, היה לנו ברור שרוצים לשמור את הקשר של הילדים לישראל ושהמפתח הוא שאת י"א י"ב היא תעשה בארץ.

הבנו שהמשרה המובילה והויזה המרכזית תשב על לליב, רופאת משפחה הוא מקצוע נדרש שאיפשר לנו ויזת עבודה ואיתור עבודה מרחוק.
השלב הבא היה בחירת המיקום, תנאי הבסיס היה ארץ דוברת אנגלית כשפה ראשונה, מסתבר שיש רק 6 כאלו בעולם.
לאחר בחינת האפשרויות בעיקר מההיבט של היכולת של לליב לעבוד כרופאה התמקדנו באוסטרליה וניו זילנד, ומיד בחרנו בניו זילנד מתוך חלום ישן לעשות טיול משפחתי לניו זילנד.

מכאן התהליך כבר 'רץ':

לליב התחילה לחפש עבודה ואני עשיתי משהו שאני תמיד אוהב לעשות, 'מסע מחקר' – ראיינתי מלא אנשים שעשו רילוקיישן והתחלתי לתכנן את המעבר.
זה היה ניהול פרויקט לכל דבר, כולל אקסל של מאות משימות, ממציאת עבודה, מבחני אנגלית, איתור בית והכנת החברה שלי לשינוי ועד הכנה פסיכולוגית לנו ולילדים.

השאלה המרכזית בנוגע לעסק שלי  היתה איך רילוקשיין מסתדר עם כך שאני הבעלים והמנכ"ל של חברת יעוץ.
נקודת המפנה היתה בלילה מדברי מסביב למדורה עם דרור ברק, שהקים איתי את אבן דרך, כשתיארתי לו את הרצון שלי אל מול המציאות, הוא (כהרגלו) ראה את ההזדמנות לצמיחה, הזדמנות לבנות את הארגון כלא תלוי בבעלים שלו – compelling event. 
לקחנו את התובנה הזו ועיצבנו את הארגון מחדש כך שלא תהיה בי תלות, במהלך שבו אני מפסיק להיות מנכ"ל שמנהל את השוטף ונמצא בפרטים הקטנים, ואני עובר לניהול מרחוק (רחוק מאוד!) ,למנכ"לות שאחראית על הטווח הארוך ומאפשרת לשותפי לנהל את היומיום.
חברי ההנהלה לקחו את ההזדמנות בשתי ידיים והפכו לשותפים בארגון שמובילים, מקדמים ומנהלים את המציאות קצרת וארוכת הטווח. בשלושה החודשים האחרונים לפני הנסיעה, כבר עבדתי במודל החדש שבו אני מנהל את החברה מעמדת מאחורי הקלעים ומתמקד בעיקר בפיתוח הצוות.

הגענו בפסח 2022, לליב מיד התחילה לעבוד, אני המשכתי במודל הניהולי שהתחיל בארץ כשהפעם עקב הפרש השעות אני עובד בעיקר בלילות: בין 22:00 ל 2:00 בבוקר.
במקביל הפכתי להיות אחראי הבית, ההורה הנוכח, לליב ואני 'החלפנו תפקידים' בצורה עמוקה שקשה לתאר. יש לנו הבנה הרבה יותר טובה אחד של השני, זה לא תמיד פותר את המחלוקות, אבל זה בהחלט מקל.

כתובנה מ"בעלים של" שטסו לרילוקיישן, מיד עם המעבר לכאן נרשמתי לחוג כדורעף וחוג ציור, ולשמחתי אני מוצא לזה זמן ומתפתח ביצירה.

מפרספקטיבה של שנה אני מרוצה מההחלטה: הילדים נקלטו במהירות ותוך חודשים אחדים כבר מפטפטים שוטף באנגלית. אין לי ספק שהיכולת שלהם להיקלט במקום חדש, ליצור חברים וסביבה מייטיבה תהיה להם לנכס לכל חייהם. אנחנו זוכים לערוך טיולים משפחתיים מופלאים במקומות היפים ביותר בעולם. כן, הילדים מקטרים שאנחנו כל הזמן מטיילים, וקשה להוציא אותם מהבית. ועדיין, אנחנו מטיילים וחווים את השטח בצורה נהדרת. אנחנו כבר מכירים את ניו זילנד יותר טובה מהרבה מקומיים, ועדיין הרשימה של החלומות להגשמה כאן עוד רחוקה מאוד מלהסתיים.
 מבחינה עסקית באבן דרך, 2022 שהיתה השנה הראשונה שבה התנהלנו במודל הזה, היתה שנה מהטובות שהיו לנו: צמיחה פיננסית, מעגל לקוחות מתרחב, תהליכים משמעותיים. הפידבק שההנהלה נתנה לי בסוף השנה היה שהייתי נוכח יותר מתמיד. לא יאומן מה הזום באמת מאפשר.

יש הרבה מורכבויות וקושי, לליב עדיין עובדת שעות ארוכות, אני עובד בשעות הלילה עד מאוחר מידי, ואשמח לעבוד גם מול לקוחות מקומיים. אנחנו עובדים עכשיו על מודל שיאפשר לנו שיפור גם בהיבטים האלו.

היתה לנו שנה קשה מאוד, מהקשות שחווינו כזוג, כמשפחה וכפרטים, ברור לי למה משפחות חוזרות אחרי שנה לארץ, וברור לי למה זוגות מתפרקים מרילוקיישן. עם זאת, היתה שנה גם מדהימה ומהנה ומפתחת מאוד. אני אופטימי מטבעי, לכן ברור לי שכשנחזור לארץ, נזכור בעיקר את הטוב, וזה יהיה אירוע מעצב חיובי לחיים לכולנו. כן, יש לא מעט רגעים שבא לחזור, ומהר, וכן יש רגעים שבא רק להמשיך לטייל, ומלא.