היום כשאני מסתכלת לאחור אני מבינה שההתנסויות והדרך המקצועית שלי הובילה לשינוי שעשיתי.

את נקודת ההתחלה אני מסמנת לפני 20 שנה בעת לימודי התואר השני שלי בסוציולוגיה ארגונית. למדה איתי עו"סית במחלקה אונקולוגית בסורוקה ואני נפעמתי מהעשייה והשליחות שלה. אני זוכרת שישבנו באיזה יום חמישי ודיברנו על העיסוק שלה.
ביום ראשון שאחריו, אבא שלי, בן 50, אובחן עם גידול ממאיר בראש.

החיים שלנו התהפכו, והתחלנו מסע כואב שנמשך שנה וארבעת החודשים עד לפטירתו של אבי.

בשנה הזו היו נקודות מפגש שונות עם מערכת הבריאות: אשפוזים, ניתוחים כימותרפיה, ניסויים קליניים ולבסוף הוספיס בית. זו היתה חוויה כואבת לראות את אבא שלי החזק והמרשים, נפגש עם מערכת שרואה את ה'חולה' המוחלש ולא את האדם העוצמתי. באחת הפעמים הוא אמר לי: "אני רוצה שידברו איתי, יכירו אותי, יסתכלו לי בעיניים".

במקביל למחלה שלו וללימודים התחלתי תפקיד במערך משאבי אנוש בשירותי בריאות כללית, משם החלה קריירה של 17 שנה בכללית. במהלכה מצאתי את עצמי שוב ושוב ביזמות פנים ארגונית הנוגעת להיבטים האנושיים שבתוך המפגש עם החולה.

התחלתי בהקמת תחום למידה ופיתוח מקצועי, תחום שבמסגרתו פיתחנו מסלולי למידה למקצועות הבריאות השונים, כאשר תמיד לצד ההיבטים הקליניים היה דגש על הקשר הבינאישי עם המטופל.

התחלתי את התפקיד לבדי ועזבתי לאחר שבע שנים עם מחלקה של 5 נשות צוות ו 9,000 לומדות ולומדים בשנה.

עזבתי בתחושה של רצון לאתגר חדש, זה היה לאחר לידת בני השני ולקחתי לי את הזמן לשנה של חופשת לידה והתנסויות מקצועיות חדשות כעצמאית.

לקראת סיום השנה פנו אליי מהכללית ועניינו אותי בתפקיד חדש שנפתח בחטיבת חדשה שמקימים, חטיבת השרות: מנהלת מחלקת שירות וחווית המטופל בבתי החולים. המהות היתה להביא את זווית הראיה של האנשים והמשפחות אל תוך התהליך הטיפולי.
הרגשתי שהתפקיד הזה משלב בדיוק את מה שחשוב לי: ההיבט האנושי לצד הקליני, שזו ההזדמנות שלי לתקן את החוויות שהרגשתי עם אבא שלי, להשפיע על כך שהאנושיות לא תהיה מקרית אלא חלק הכרחי ושיטתי בתהליך הטיפולי. החלטתי שבשביל התפקיד הזה שווה לחזור.

זה היה תחום מקצועי חדש בישראל ובעצם הייתי חלק מההקמה שלו, מהחיבור שלו לתשתית מחקרית, ליצירת מדדים אסטרטגיים, לגיבוש תפיסת שרות לאומית.
לראשונה מונו מנהלות שרות וחווית מטופל בבתי חולים שדיווחו להנהלה ואני ניהלתי אותן מקצועית. לאורך השנים משרד הבריאות אימץ את התפיסה והרחיב אותה ואני זכיתי להשפיע ברמה הלאומית כשותפה בוועדות לאומיות בתחום.

אלו היו שנים של השפעה ומשמעות.

בגיל 40 כעבור 7 שנים בתפקיד ו 17 שנים בכללית ועם הלידה של בני הרביעי שאלתי את עצמי מה עכשיו.
הרגשתי שאני צריכה לטעום עוד עולמות.

הלכתי הכי רחוק שאפשר – להייטק, לחברת סטארטאפ בתחום התחבורה השיתופית, לתפקיד של people partner. הכניסה לתפקיד היתה הלם תרבות: מארגון לוקאלי, מסורתי שבו התמצאתי בכל הסודות הגעתי לארגון גלובלי, זריז, דינמי, יזמי, חדשני, רעב, עם שפה אחרת ותהליכים אחרים.
אבל איכשהו אחרי שבועיים שוב מצאתי את עצמי במקום היזמי החברתי אנושי: המנכ"ל הציף צורך דחוף בגיוס עוד עובדות ועובדים, ואני ראיתי הזדמנות לאסטרטגיה חברתית ודחפתי להקמת מרכז פיתוח בירושלים שיעסיק אוכלוסיות חדשות: חרדיות, דתיים ועוד. קיבלתי את האחריות להוציא את הרעיון מחזון למעשה והתחלתי לעסוק בהקמת מרכז הפיתוח בירושלים, עיסוק שכלל יצירת שותפויות, גיוס מענקים, גיוס צוות ועוד.
ובמקביל קידמתי בארגון פרויקטים של אימפקט ואחריות חברתית.

נהנתי מאוד מהעבודה בארגון, צמחתי ומתחתי יכולות: למדתי לעבוד בסביבה גלובלית, לעבוד בסביבה של חוסר וודאות, להוביל מהלכים אמיצים.

אבל מצד שני משהו עדיין היה חסר, התגעגעתי לתחושת המשמעות שהיתה לי קודם,  ולאחר זמן מה התחלתי להרגיש שאני לא במקום הנכון שלי, שאלתי את עצמי הרבה שאלות.

ואז הגיעה הקורונה.

בעולם התחולל האירוע הבריאותי הגדול ביותר במאה השנים האחרונות ואני לא הייתי חלק מהעשייה שקשורה בו. בער בי לעשות משהו, לתרום, הרגשתי 'קריאה' לתרום, לעשות.

וכך במקביל לעבודה ולקורונה הקמתי עם עוד שני קולגות שלי מעולמות הבריאות, מיזם התנדבותי. הכוונה היתה לגעת בהיבטים האנושיים של הקורונה, בריחוק החברתי תוך הדגשת היבטים של חמלה, אנושיות וראיית האדם.

התחלנו לחקור מודלים ורעיונות מהעולם ומצאנו רעיון ראשוני שנראה מעניין, ישומי ופשוט.
יוזמה שערכנו לה התאמה לישראל ולקורונה וקראנו לה 'רצינו שתדעו', המהות שלה הוא שכחלק מתהליך הקבלה למחלקה מתבצע ראיון של כ 15 ד' על האדם כפי שהיה במיטבו והתובנות מסוכמות על גבי פוסטר שנתלה מעל מיטתו כך שכל אנשי הצוות המטפלים יוכלו לראות ולהכיר מי האדם הזה.
כפיילוט יצרנו שיתוף פעולה עם בית החולים השיקומי גריאטרי, בית רבקה, והכשרנו שתי מחלקות למתודה החדשה. התגובות היו עוצמתיות הן ממטופלים ובני משפחתם והן מאנשי צוות, בין המשפטים שנאמרו: ."נתתם לנו כוחות ותקווה", "נתתם לנו תחושת משמעות בעבודה", "הזכרתם לי מי אבא שלי היה ".