בחרתי בעולם של דיאטנית מתוך התעסקות במראה החיצוני שלי. פנטזיה שאם אדע כמה קלוריות יש בכל דבר זה יעזור לי לשמור על המשקל. זו היתה הסיבה העמוקה לבחירה במקצוע הזה.

מהרגע הראשון של הלימודים משהו לא עבד לי, זה לא עניין אותי, משהו לא התחבר לי,
ובכל זאת סיימתי את הלימודים והסטאז'.
אחרי הלימודים נסענו לרילוקיישן לשלוש שנים לאנגליה. שם עבדתי בחנות תכשיטים ומאוד נהניתי מהתכשיטים ומהתקשורת עם הלקוחות.

חזרנו לארץ והתחלתי לעבוד כדיאטנית. התחלתי לכאורה ב'שילוב המושלם' עבור דיאטנית, שילוב בין בית חולים לקופת חולים, בין עבודה קלינית לליווי ארוך טווח. לכאורה הצלחתי להגשים את החלום.
בפועל בפנים לא היה שום רגע של להרגיש תחושת סיפוק ושביעות רצון.

בעבודה הפרטנית בקופת חולים התחברתי מאוד לאנשים אבל היה לי קשה עם כך שהעליה במשקל קבעה את כל היחס לתהליך: כשהיו עולים במשקל הם היו מתאכזבים ואני הייתי מרגישה אכזבה מעצמי.  ובסופו של דבר הם היו מפסיקים את התהליך.
הרגשתי שמשהו כאן לא נכון.

זוכרת שחלקתי את הקשיים שלי עם חברות טובות שהן דיאטניות ואמרתי להן שאני מחפשת את המילים להגיד לאנשים שהם ממש בסדר ככה. רציתי ליצור שיח יותר רחב מאשר כמה קילו עלית או ירדת. היה חסר לי שיח רחב, שיח על רגש. שיעמם אותי השיח על אוכל – מה אוכל, כמה אוכל.

בגיל 36 עברתי משבר אישי, טלטלה,  התחלתי לשאול את עצמי שאלות על הבחירות בחיים שלי: על הזוגיות, על האמהות, על המקצועיות.
בעקבות הקושי התחלתי טיפול רגשי, שבזכותו הצלחתי להיות במקום של התבוננות והעזתי לקחת את המשבר לכיוון של חיפוש.

הבנתי שאני צריכה להעמיק בהכרות עם עצמי.

העזתי להישאר עם השאלות.

החיפוש היה פנימי וגם חיצוני: קראתי מלא ספרים בתחום הבודהיסטי, היו לי ליד המיטה ערמות של ספרים, הייתי צמאה לחמלה, למילים רכות, למשהו שיכניס לי אוויר. אלו היו מילים מלאות בחמלה.

הבנתי שהייתי בנוקשות מאוד גדולה עם עצמי.

הלכתי להרצאות. חיפשתי את העולם החומל הזה.

ואז גיליתי בשיטוטי בפייסבוק פוסט על סופגניות שהיה הכי חומל על אכילה שגיליתי אי פעם.
מאוד התחברתי למילים שהיו שם, הרגשתי שאת זה חיפשתי. בכיתי כשראיתי אותו.

הפוסט היה של אילת קלטר על סופגניות בשיטת שפת האכילה.
הבנתי שזה מה שאני מחפשת, אבל אז עלו המון שאלות אם ללמוד את זה,
בכל זאת אני תכף בת 40.

אל מול השאלות האלו אמרתי: די, את לא מרוצה, לא טוב לך. פשוט תלכי.

התחלתי לימודים של שלוש שנים.

זה שינה לי את החיים בהמון מובנים:
הבנתי שאני לא יכולה לעבוד במתודה הספציפית שעבדתי בה בקופת חולים, עזבתי את קופת חולים ואת בית החולים ופתחתי קליניקה של מטפלת בהתנהגות אכילה ודימוי גוף.
מהתעסקות בתפריטים עברתי להתמקדות בפרידגמות, בהתנהגויות.
משכירה הפכתי לעצמאית.

תוך כדי העבודה בקליניקה הבנתי שחסרים לי עוד כלים טיפוליים והתחלתי ללמוד פסיכותרפיה מבוססת גוף נפש. כיום אני בשנה השניה ללימודים. תוך כדי הלימודים והפרקטיקום במרכז להתמכרויות מתברר לי שאני אוהבת את הטיפול כשלא קשור בכלל לאכילה. אני מבינה שאני רוצה להיות מטפלת.

במשך הזמן הבנתי שאני זקוקה לעוגנים, קשוח לי להיות רק עצמאית. ממש לאחרונה התחלתי לשלב גם עבודה במכבי כדיאטנית במרפאה של בריאות הנפש. בתהליך הקבלה הבאתי את עצמי גם עם ההיבטים הטיפוליים, זה דרש ממני הרבה אומץ ולשמחתי הם התחברו להיבטים האלו. מבחינתי זה מקום שהוא בהלימה לגישה שלי ומאפשר לי שילוב של העולמות.

בזוגיות הבנתי שאני חייבת ספרציה, את המקום שלי בתוך הזוגיות. התעקשתי על עצמי. אני לא רק אשה של, אחות של. כל אחד מאתנו מצא יותר את העולמות שלו.

בתוך תקופת השינויים הזו קרה עוד משהו: יום אחד פשוט הגיעו אלי מילים שרצו להיכתב ולצאת לעולם. ומאז התחלתי לכתוב שירים ולפרסם אותם בפייסבוק.