למדתי עיצוב פנים בחולון, התגלגלתי לעסוק בכתיבה שיווקית לעולם העיצוב והאדריכלות, ועבדתי במשך 12 שנים במשרד יח"צ קטן ובוטיקי שנגע בכל מה שיפה ויצירתי. אהבתי את העבודה.
בקטנה ובמקביל הייתי אסיסטנטית של פרופסור מופלא בשם ציון אבטל שלימד קורס על יחסים בין עיצוב לאמנות. 

העבודה במשרד יחסי הציבור היתה עבודה תובענית, הלחץ תמיד ניכר באוויר, מנקודת זמן אחת לאחרת, מאירוע להשקה, לאולפן טלוויזיה, ללוות לקוח.
הייתי עייפה ולחוצה 24/7, תמיד באווירת 'חדר מיון', הייתי מהאמהות שהגיעו אחרונות לאסוף מהגן, וכשהגעתי הביתה, הדבר האחרון שרציתי לעסוק בו היתה המשפחה.

לקראת גיל 35 חברה גררה אותי בכוח ממש לשיעור יוגה, יש לציין שהייתי מכורה לספורט עצים יותר, וכל העניין של הנשימות נשמע לי אז מעצבן ומיותר. 

אך אחרי השיעור משהו קרה: הכנסתי את היוגה לשגרת האימונים שלי והתחלתי לחוש את השפעתה המייטיבה.

מתוך חיפוש למדתי בודהיזם בקבוצה קטנה שלימדה חברה, שבאחד הלילות דחקה בי ללכת ללמוד הוראת יוגה. אחרי שצעקתי עליה שאין לי זמן לזה, הרעיון השתרש עמוק בבטן.
החלטתי לצאת ללמוד הוראת יוגה.

אזרתי אומץ וביקשתי מהבוסית שלי (שהערכתי מאוד והיה לנו קשר טוב) לעבור לעבוד ארבעה ימים בשבוע,
על מנת שאוכל ללמוד ביום החמישי. היא סירבה. זה היה נורא. כדי לקבוע עובדות בשטח נרשמתי למקום מסוים ושילמתי דמי רישום. היא עמדה בסירובה, לא הסכימה שאעדר מהמשרד פעם בשבוע.
יום אחד צלצלה ואמרה שראתה שיש קורס בימי שישי בוינגייט ושאני יכולה ללמוד שם. בדקתי את העניין וראיתי ששכר הלימוד היה כמעט כפול מזה שאליו נרשמתי, הבוסית הציע לשלם לי את ההפרש בכדי שאלמד ולא אעדר מהמשרד.
באותו הרגע פרצתי בבכי, לא ידעתי אם מהתרגשות או מאכזבה.
כשהגעתי ליום הפתוח בוינגייט, בין רגע ידעתי שזה המקום, השיטה והמורה בעבורי.

כבר תוך כדי הלימודים לי וייט, אמא של גיסתי, אשה מופלאה, הפכה למתרגלת שלי ובאה בשש בבוקר לפני העבודה, בכדי שאאמן אותה בהתאם לחומר הנלמד, בכל שבוע.
כעבור כמה שבועות לי פתחה את ביתה והתחלנו לתרגל בקבוצה כשעוד אמהות מהגן מצטרפות,
הגיעו אליי בקשות לליווים של מתרגלים בני 70+ ושיעורים נוספים ונעניתי להן.
ההתפתחות הזו קרתה בניחותא, ללא מאמץ.
במקביל המשכתי לעבוד כרגיל במשרה מלאה כאשת יחסי ציבור.

אבל אז קרסתי.
ביום אחד – איבדתי את השינה!
המוח לא היה יכול לכבות את עצמו.
הסיבה- עומס יתר.
אמנם מצאתי עיסוק שאהבתי אבל החזקתי את החיים שלי 'מקודם' ורק הוספתי אליהם תחום חדש ומסקרן.
מהפרספקטיבה של היום אני יכולה לומר שלימדתי יוגה אבל לא חוויתי עדיין יוגה בעצמי, הייתי בעשייה ופחות בהוויה.

בעקבות הקריסה התחלתי לטפל בעצמי: הגעתי לרופא המשפחה מותשת, ושם התחיל האבחון, הפנייה לשיחות, מרשם לתרופות וליווי אוהב של בן זוגי שנאלץ לטפל בכולם לבד במשך כמה חודשים.
הבנתי סוף סוף שעלי לשים גבולות לעצמי, שאין ברירה אחרת, הפסקתי לצאת לאירועי עבודה בשעות הערב, הנייד עבר למצב טיסה בלילות ובסופש.
שיתפתי חברים וגיליתי שאני לא לבד, שכל אחד חווה מתי שהוא איזה משבר בגלל שאנחנו בין אם נרצה או לא, משתנים, והמציאות צריכה לעקוב ולהתאים לאני החדש.ה. 

במשך כמה שנים המשכתי ללמד ולעבוד במשרד היחצ, עם הזמן דרשתי לרדת לארבעה ימים וקיבלתי.
המורה שלי ליוגה אמרה לי אז, הבוסית יודעת מה הערך שלך ולכן עדיף לה לשמור אותך במצב שאת רוצה
מאשר לוותר. 

במרץ 2020, הגיעה הקורונה, והוציאה אותי לחל״ת. 
הרגשתי אבודה, נעולה בבית עם התקנות והסגרים, מצד שני גם כך כבר לא היה לי קל עם הגם וגם. 

מזל שהתעשתתי. הבנתי שהקורונה היא קול קורא לטיפול בזקנים. הצעתי ללמד בזום, בפייסבוק של העיריות, בתחילה בהתנדבות, אחר כך בתשלום, שיתפתי תרגולים לטובת מי שהיו סגורים בבית.
ואז הציעו לי ללמד בעוד מקומות, הכנתי קורות חיים מעודכנים למקצוע היוגה, בדיורים המוגנים היה ברור שחייבים לתת לדיירים אויר, ומה יותר טוב מיוגה?

כעבור חמישה חודשים כבר עבדתי לא מעט, הבוסית זימנה לשיחה והחליטה שתשלם על שירותיי כנגד חשבונית ולי זה התאים. נפרדנו בטוב.
הזמן לעבור לשלב החדש בחיי הגיע. שנה וחצי מרגע תחילת הקורונה, עברתי להיות עוסקת מורשית.
נלחצתי מהשינוי והצורך לשלם מעמ, אבל החלטתי שלגדול קצת זה טוב. נעזרתי ביועץ המס שלי והתרגלתי, העליתי מחירים, עדכנתי תעריף ללקוחות קיימים. 
את ניסיוני ביחצ ובשיווק הפניתי אל העסק שלי. כתבתי כתבות והתראיינתי מעת לעת. 

אני מקפידה לשתף את עבודתי ואת הצלחות המתרגלים בפייס ובאינסטגרם על מנת לשכנע את העוקבים ואת הילדים שלהם שבכל גיל ולא משנה מה המצב הגופני, נפשי, קוגניטיבי, אפשר להתחיל ולתרגל ויני יוגה. 

כיום אני מלמדת מעל 20 שיעורים בשבוע. מרבית השיעורים הם לאוכלוסיה המבוגרת.
בתוך הקורונה החלטתי ללמוד קורס במדעי הזקנה בכדי לעבות את מקורות הידע שלי מעבר ליוגה ולניסיון שנצבר. 

אני רואה את הפוטנציאל האדיר בתחום זה, את החסרים בו כיום, את התחזיות לגידול אדיר באוכלוסיה זו ובצרכים שלה ומרגישה שיש לי עוד המון מה לעשות בעולם בעבור המזדקנים של היום ושל המחר. 

מבחינה כלכלית שלוש שנים אחרי אני מרוויחה מעט יותר מהתקופה בה הייתי שכירה. אני פחות עייפה ויש לי זמן לעצמי ולבני משפחתי. 

היום אני גם מלמדת יוגה וגם חיה יוגה: הבנתי שהיוגה היא המקום למתינות, הכלה, עדינות והקשבה. זה מה אני עושה עבורי ומה שאני מציעה למתרגלות ולמתרגלים שאיתי. 
מעבר לכך הפילוסופיה של היוגה נפלאה, פתוחה לפרשנויות, ובכך המילים, הרגש והחוויה חוברים לידי מסר אישי שיכול להשפיע לטובה עלי ועל המשתתפים.