תמיד הייתי טום בוי, אהבתי לעסוק בספורט. ההורים לא עודדו את זה, הרשו לי ללכת לבלט ולהתעמלות ופחות לכדורעף ולכדורסל (כנראה חששו אהיה לסבית 😉). הספורט תמיד היה שם כתחביב.

כשהגיע הזמן לבחור מה ללמוד רציתי ללמוד תזונה ופעילות גופנית, שוב ההורים לא תמכו וכיוונו לעולמות ההנדסה. תעשיה וניהול היה נראה מתאים ומתחבר לחלקים הניהוליים שבי. השלמתי את התואר ובמקביל התחלתי לעבוד בחברת ביטוח כאשר אני צומחת אל תוך תפקידי ניהול פרויקטים. עשיתי את העבודה בצורה טובה אבל לא נהנתי ממנה. לא הרגשתי שאני מתפתחת או שיש לי תשוקה לתפקידים האלו.

במקביל התחתנתי, ילדתי, נכנסתי להריון שני ובמהלכו הנישואים שלי נקלעו למשבר קשה, בן הזוג שלי עבר משבר נפשי משמעותי, לא יכל לעבוד, נאלצנו לעבור לגור אצל ההורים שלו. עברתי למצב הישרדותי. מהר מאוד גם הביחד שלנו לא התאים יותר, עברתי להורים שלי ומאוחר יותר התגרשנו.

במקביל לתקופה המורכבת הזו, ויחד עם כל הקושי שליווה אותה, חזרה לי התשוקה החזקה לספורט. התאמנתי באינטנסיביות  ומצאתי את עצמי מדברת עם אנשים על ספורט, מלהיבה אותם, משכנעת אנשים להתחיל להתאמן בכלל ובפרט בקבוצה שבה התאמנתי. הרגשתי שיש לי יכולת לסחוף אנשים לעולם הזה של הספורט.

התחלתי לחשוב על עיסוק בספורט כמקצוע, אבל זה היה משהו בראש, עוד לא פרקטי.

שנתיים וחצי אחרי הגירושים, הגרוש שלי שם קץ לחייו, המצב הפך להיות עוד יותר מורכב, הן רגשית עבור הילדים והן כלכלית ללא מזונות וללא שום תמיכה כלכלית.
באותה תקופה אמא שלי זרקה לאוויר: חבל שאין לך עוד משהו שיכולה להרוויח ממנו. זו היתה הרמה להנחתה, והבנתי שה'עוד משהו' יכול להיות תפקיד של מאמנת כושר. החלטתי ללכת ללמוד אימון כושר.
במקביל למשרה המלאה שלי ולחד הוריות למדתי יומיים בשבוע – ערב וימי שישי. ההורים שלי לא ראו בזה מקצוע לחיים, אבל כהשלמה לעבודה המסודרת זה 'עבר' והם סייעו בכך שתמכו בבייביסיטר.
אחרי חצי שנה סיימתי את הלימודים והתחלתי לאמן 1:1 מתאמנות אחדות בזמני 'הפנוי' מעבר למשרה המלאה.

ככה המשכתי בחיים מאוד אינטנסיביים: מפרנסת יחידה, משרה מלאה בחברת ביטוח +אימוני כושר ליחידים + הורות יחידנית לשני ילדים קטנים יתומים מאב. היה לי ברור שאני חייבת להחזיק את כל הכדורים האלו באוויר ושאין לי ברירה אלא לשרוד.

ואז – בוקר אחד התעוררתי ולא הצלחתי לקום מהמיטה! כולי עם כאבי גב ורגליים מטורפים.
אובחנתי עם פריצת דיסק קשה, עם כמעט שיתוק של פלג הגוף התחתון. הייתי מועמדת לניתוח.
את העצירה שאני לא ידעתי לעשות, הגוף שלי עשה.

הלכתי לערבה כץ לידר, פיזיותרפיסטית שיודעת לחבר גוף ונפש. ערבה אבחנה שהפריצה היא סממן של הנפש שאומרת: תעצרי וחשבי מסלול מחדש. ערבה אמרה לי שברור שאימון כושר זה מה שאני צריכה לעשות.
מתוך המקום הזה ועם האמירה החד משמעית של ערבה, החלטתי שאני אוזרת אומץ ופונה לכיוון של אימון הכושר.

הייתי באובדן כושר עבודה, מוגבלת, כאובה והתחלתי לרקום את העסק שלי.
התחלתי להפיץ בין חברים ומכרים שזה הכיוון שלי, ויום אחד חברה שלי תייגה אותי בפוסט של בעלת סטודיו שחיפשה מאמנת. בתקופה הזו הרגשתי שאני עדיין לא יכולה פיזית לאמן ולא יצרתי קשר עם אותה בעלת סטודיו. אבל שבועיים אחר כך היא יצרה קשר איתי – התחברנו והתחלתי לאמן אצלה קבוצות נשים. נהנתי וקיבלתי פידבקים טובים.

בעקבות ההצלחה אצלה, אזרתי אומץ ואמרתי להורים שאני לא מסוגלת לחזור לחברת הביטוח וצריכה את עזרתם לתחילת הדרך, ביקשתי את  רשותם לפתיחת קבוצות על הגג שלהם, כאשר הכניסה היא דרך הסלון.
בעוד אבא שלי הביע חששות כלכליים, אמא שלי ישר תמכה, נפל לה איזה אסימון בנוגע לייעוד שלי והיא אמרה: "לא הבנת? היא לא רוצה יותר לעשות את מה שעושה".
עם האישור שלהם פתחתי שתי קבוצות על הגג, אחרי כל אימון המתאמנות היו יורדות היישר לסלון של ההורים שלי והם היו מקבלים מלא פידבקים עלי, כך שחוו את ההצלחה ישירות מהלקוחות 😊.

תוך חודש וחצי ממיועדת לניתוח עברתי לתפקוד מלא!
כך בהדרגה בניתי את העסק והוספתי עוד ועוד מתאמנות ואימונים.
בשלב מסוים ניחת עלי עוד אתגר כשההורים הודיעו שמוכרים את הבית, נאלצתי לשכור מקום אחר. למרבה השמחה בסופו של דבר הם ויתרו על המכירה, אני עברתי לבית והסטודיו חזר לגג.
היום יש לי סטודיו משגשג עם עשרות אימונים בשבוע וקהילה מקסימה של מתאמנות, אני ממשיכה להשתדרג מקצועית ולהשתלם בתחום.

בחלק האישי – כל החיים הייתי עם גברים, למרות שתמיד התפיסה שלי היתה שמתאהבים באנשים.
לחיים שלי הגיעה זהר שחיזרה אחרי וזה היה נעים ואמרתי: אוקי, נעים לי, בוא נזרום.
לא הייתי בארון, זה היה ישר על השולחן מול הילדים ומול ההורים. הילדים קיבלו את זה בטבעיות ואהבה, ואמא שלי, למרות כל 'ההכנה' שקיבלה לגבי בילדות היתה מופתעת.
במהלך הקשר שלנו זהר נכנסה להריון והיום לצד שני ילדי הגדולים יש לנו את עוז בת השנה.