מגבר אמצע החיים

שירלי אבנון קרייזל - על השינוי באמצע החיים

רוצה להתחיל בשינוי שלך?

אימון אישי למגבר אמצע החיים

אימון אישי להתפתחות

רוצה לקרוא עוד על שינויים באמצע החיים?

כתובת מייל, קליק ועדכונים בדרך אליך!

ספרי על עצמך בכמה משפטים

אני בשנתי החמישים. נשואה לעודד ואמא לעמי, דורי ואיתן (12,14,16).
תל אביבית ארבעים שנה וכפר סבאית עשר שנים.
אני מטפלת בבתים – עושה אותם יפים ומסודרים. אני מחברת בין אנשים לבתים שלהם, תוך חיבור בין עולם הטיפול לעולם העיצוב. מישהי פעם אמרה עלי שאני 'דולה של בתים'.

מה השינוי שעשית באמצע החיים?

עד גיל 40 הייתי מרפאה בעיסוק בתחום בריאות הנפש – הדרכתי, לימדתי, טיפלתי.
בגיל 40 עשיתי שינוי לעולמות של סידור ועיצוב בתים.

איך נוצר השינוי? מה הוביל אליו?

מאמצע שנות העשרים הייתי מרפאה בעיסוק בתחום בריאות הנפש. עבדתי במחלקות פסיכיאטריות, בבתי חולים ואחר כך גם בכלא רמלה, הדרכתי סטודנטיות, ובשלב מאוחר יותר ריכזתי את הלימודים הקליניים בתחום הפסיכיאטרי באוניברסיטת תל אביב. השינוי התבשל אצלי לאורך זמן: אהבתי מאד להיות מרפאה בעיסוק אבל במשך הרבה שנים הרגשתי שעבורי הריפוי בעיסוק הוא 'לא מספיק' ו'לא בדיוק'. הלכתי ללמוד 3 שנים פסיכודרמה, למדתי הנחיית אימהות אחרי לידה, חיפשתי את המשהו החמקמק הזה, את העיסוק שבו ארגיש "בבית".
בין גיל 33 ל 40 הייתי בעיקר אמא לילד קטן ואז לשניים ואז לשלושה.

המגבר התחיל סביב גיל 40. למעשה התנועה החלה עם העזיבה של תל אביב והמעבר לכפר סבא, שהיא כמובן חלק מהותי במגבר וההתבגרות וההתגברות: פתאום ברגע אחד יצא לי מהפה משפט שלא אמרתי וגם לא חשבתי קודם: "אני חושבת שאני יכולה לגור בכפר סבא".  הרגשתי שהמעבר הוא זמן טוב לשינוי, זמן טוב לפרידה מהאוניברסיטה.
הבנתי שיש לי פה הזדמנות דרמטית שאני רוצה לתת לה מרחב ולאפשר לה לקרות.
נפרדתי מהאוניברסיטה ומהצוות החלומי שעבדתי איתו. נפרדתי מהמשפט 'אני עובדת באוניברסיטת תל אביב'. נפרדתי מחלק משמעותי מהזהות שלי, לא עוד "אני מרפאה בעיסוק".
כששאלו אותי: "מה את עושה?" עניתי: "עברנו לכפר סבא. זהו".  

אבל היה עוד משהו משמעותי שהניע את השינוי: תוך כדי התאקלמות בכפר סבא, שלוש נשים אהובות עלי מאד, מהמעגל הכי קרוב שלי, התמודדו  עם סרטן. התחדדה אצלי ההבנה שהחיים האלו קצרים ואת לא יודעת מה הולך ליפול עלייך, במובן הזה של – החיים זה מה שקורה עכשיו. תחגגי, תשמחי, אל תתקעי במקומות שלא טובים לך. הייתי בת 40 באותה שנה.

ואז עלו השאלות: מה אני רוצה, מה אני יכולה, מה עושה לי טוב. עוד לא היו לי תשובות מסודרות,  אבל היה לי זמן ורצון לבדוק את העניין.
מצאתי את עצמי מביאה את הילדים לגן ושואלת את הגננת – בא לך שאני אסדר פה את פינת האמנות? כי אני טובה בזה. ובא לה. וכשהייתי מגיעה לבקר את חברותיי החולות בבתים שלהן חיפשתי מה אני יכולה לעשות שינעים להן את המרחב ואולי יקל במשהו על ההתמודדות שלהן. מצאתי את עצמי מסדרת להן את הבית, מייפה אותו, מנקה את האוויר והאווירה, מנסה להפוך את הבית שלהן למקום תומך ומכיל. גיליתי שזה נורא מספק אותי, ובעיקר שזה עושה הבדל, שזו עשייה משמעותית.
נקודת המפנה קרתה, כשמי שהייתה הבוסית שלי באוניברסיטה הזמינה אותי לסדר ביחד את הקליניקה שלה. פתאום הבנתי שזו עבודה. הבנתי שאנשים צריכים את זה, רוצים את זה ומוכנים לשלם על זה. זו היתה התגלות של ממש: הדבר הזה שכאילו אני לא מתאמצת בשבילו יכול להיות העבודה שלי.
ואז חברה דחפה אותי למים – ונתנה את הטלפון שלי לאנשים שאני לא מכירה.
הגעתי לבית הראשון של לקוח 'אמיתי', וגיליתי למרבה ההפתעה שיש לי מה להגיד, שאני יודעת מה לעשות, ושהם מקשיבים לי.
מכאן העיסוק התפתח: ממסדרת בתים, למלבישת בתים ולבסוף לפני שנתיים השלמתי גם את החלק הרישמי ולמדתי עיצוב פנים.

בתקופה האחרונה אני נפתחת לעוד תחומים: אני כותבת טור לעיתון הארץ בנושא ארגון וסידור הבית ומעבירה הרצאות.

לצד הידיעה שמה שאני עושה עכשיו משמח אותי ומתאים לי, אני מבינה כבר שאני נמצאת בתהליך התפתחות מתמיד ושיכול להיות שבעוד 5 שנים ארצה דברים אחרים.

מה היו האתגרים/הקשיים בדרך לשינוי?

להיפרד מהאוניברסיטה, מהמשפט: 'אני עובדת באוניברסיטה', להיפרד מצוות אהוב.
וכל זה כאילו 'בשביל כלום'. להתמודד עם השאלה שחזרה על עצמה: "מי עוזב עבודה באוניברסיטה? "

הטייטל 'מסדרת בתים' – היה לי לפעמים קשה להשתמש בו, הוא נתפס אצל אנשים כמשהו לא מקצועי, כמו 'מנקה'. עשה קונוטציה נמוכה לאנשים. בשבילי המילה 'מסדרת' זה 'מסדרת את החיים', מילה שנוגעת ברבדים הכי עמוקים של החיים.

לקח לי הרבה זמן להסכים להיות בגם וגם, ההסתבכות הזו היתה קושי. הרגשתי שהכישורים שלי והאהבות שלי סיבכו אותי, היה לי נדמה שאני צריכה לבחור כי אי אפשר הכל. החזקתי בתוכי את הקול הפנימי שאומר לי – תחליטי כבר. את לא עקבית. היום אני מבינה שהגם וגם הוא המתנה שלי, וכשאני מעזה אני מממשת עוד יכולות שלי.
אני מבינה שבכל מה שאני עושה אני מביאה איתי את המרפאה בעיסוק, המנחת קבוצות, המלבישה, המסדרת, הכותבת –  הם כולם אני.

מה עזר לשינוי לקרות?

השינויים החיצוניים: מעבר הדירה, הגיל, המחלות שהיו סביבי, עזיבת האוניברסיטה. גורמים מבחוץ שהשפיעו על המרחב הפנימי שלי, ייצרו הזדמנות והבנה שיש כאן רגע, שזה זמן טוב לעשות שינוי.

זה שהייתי ב flow  שלי, בכיף שלי, במקומי הטבעי – להבין ולהרגיש שאני עושה משהו שאני פשוט נהנית ממנו, שקל לי מצד אחד ומצד שני ממלא אותי במשמעות ובשמחה.

מה ההמלצות שלך למי שנמצא במקום בו היית בתחילת הדרך?

דברים קורים כשהם צריכים לקרות, כשאת בשלה לקראתם. העיתוי הנכון משמעותי מאוד.
לפעמים יש תהליכי הבשלה ארוכים. גם בסידור הבית אני אומרת לאנשים שהם צריכים להיות בשלים לתהליך הזה.

לזהות את הדברים שעושים לך טוב, שהם בטבע שלך. לחפש את המקומות שעושה אותם בשמחה ובלי מאמץ גדול.

איזה חיבורים/גשרים את רואה בין השינוי לבין עשייתך הקודמת?

על כרטיס הביקור שלי כתבתי: 'בתים בטיפול' – חיבור של שני העולמות:  הבית זה בעצם האנשים שגרים בו. הבית צריך להיות מרחב תומך ואוהב לאנשים שחיים בו. שתהיה הדדיות ביחסים. גם הבית צריך שיטפלו בו כדי שהוא יוכל לטפל בחזרה.
התהליך שאני עושה עם הלקוחות שלי הוא במובנים רבים תהליך טיפולי: איתור צרכים, קבלת החלטות, כישורי חיים, ארגון, משמעות. כל אלו הם מאבני היסוד של הריפוי בעיסוק.

הבט אמנותי שמדבר מבחינתך את השינוי

"לעשות סדר באומנות" של אורסוס ווירלי, אמן שוויצרי, שלקח עבודות אומנות מפורסמות וגם סתם סיטואציות יומיומיות, פירק אותן לגורמים ומיין אותן לפי צורה גודל וצבע. העבודות מלאות באבסורד והומור, ויוצרות דרך שפת הסדר – צורה חדשה של אומנות.

אז גם בגלל שזה מהמם וגאוני בעיני, גם בגלל שכל הדבר הזה של מיון וסידור יש בו קסם שפועל עליך באופן מוחלט, גם אם אתה אדם מסודר וגם אם אתה אדם מבולגן, וגם בגלל ההבנה החדשה שלי, שדווקא הערבוב של הנטיות והאהבות שלי, הוא זה שיוצר את מי שאני היום. שיש קסם בהפרדה, אבל יש יצירת אומנות שלמה, הגדולה מסך חלקיה, כשמערבבים צורות, צבעים וגדלים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Top

תודה על הפניה

אחזור אליך בהקדם

ההרשמה הצליחה

עדכונים בדרך אליך…