עד גיל 40 הייתי נגרר, הדברים קרו ואני זרמתי איתם: מגיל 16 עבדתי בעבודות 'של גדולים' במקביל לתיכון ואחר כך עתודה לתפקיד מהנדס אלקטרוניקה (כמו אבא..), שרות של שבע שנים בצבא ומיד אחריו, יום אחרי השחרור, כניסה לגילת רשתות לוויין וקריירה של 13 שנים במגוון תפקידים בכירים בתחום השרות ללקוח.
אהבתי את העבודה בגילת, היתה לי הזדמנות ליזום וליצור מוצרים חדשים, הצלחתי, קודמתי, עד שהגעתי לתפקיד של ניהול כלל מנהלי הפרויקטים בחברה, את התפקיד אהבתי אבל את ההתנהלות בחברה כבר פחות. בכל זאת מכוח האינרציה המשכתי.

השינוי הגיע ממקום לא צפוי: יום אחד נכנס אלי אחד ממנהלי פרויקטים שניהלתי והזמין אותי להצטרף לקבוצה ארגונית שמתכוננת למרוץ לילה. סרבתי, לא היה לי שום קשר לכושר, הייתי שמנמן. הוא המשיך ללחוץ עליי עד שנכנעתי והסכמתי.
היינו צריכים להגיע פעמיים בשבוע בשבע בבוקר לאימונים. הייתי חוזר מהאימונים מתקלח במשרד וקדימה לעבודה. לריצה היה אפקט מפתיע: היעילות שלי עלתה בטרוף, הייתי חד כמו שלא הייתי שנים. עבודה של יום שלם הייתי מסיים בשעתיים.
אחרי מספר חודשי אימונים עשינו את המרוץ והחלטתי שאני חייב להמשיך לרוץ.
המשכתי להתאמן עם הקבוצה ותוך כדי הריצה נכנסתי לכמעין מצב מדיטטבי והתחלתי לשאול את עצמי שאלות קיומיות שעד אז לא העסיקו אותי:

• לאן אני רץ?
• האם אפשר להיות יותר מאושר?
• האם אני מנצל את הפוטנציאל שטמון בי?

לצד הריצה והמחשבות שבעקבותיה התרחשו בחיי עוד ארועים שגרמו לשינוי:
אחרי שתי בנות, רציתי עוד ילד, בן.. . אשתי סירבה, אמרה שאני נשוי לעבודה ושהדרך היחידה שהיא מסכימה לעוד ילד זה שאני אתפטר מגילת.
הארוע האחרון והכואב התרחש כשקולגה יקר שלי בעבודה נפטר תוך תקופה קצרה מסרטן, שנה לאחר אשתו.
והיה גם 'קש' שגרם להודעת העזיבה עצמה: יום אחד פגשתי חברים שלנו והאשה סיפרה על ההרפתקאות שהיו לה ביפן בטיול אחרי הצבא.
אמרתי לעצמי: היא עשתה כאלו הרפתקאות בזמן שאתה היית תקוע בעבודה ברצף מגיל 16.
הודעתי למחרת לבוס שאני מתכוון לעזוב. מזמן ההודעה ועד לעזיבה עצמה חלפה שנה שבה דאגתי לכך שההחלפה תתנהל בצורה חלקה.

בחשש רב בגיל 41 יצאתי מכלוב הזהב. עזבתי בהגדרה שאני שנה לא אעבוד, שאני צריך לחפש את עצמי, להבין מה אני רוצה. ידעתי שבשביל שינוי אני חייב להתמודד עם הפחד שבעניין.
אבא שלי רצה לאשפז אותי, אשתי לא האמינה שאני עושה את זה אבל תמכה בי.
פחדתי מהריק שאני מכניס את עצמי אליו, ככה לשחרר בלי מתווה, תחושה של קפיצה ממטוס בלי לדעת אם המצנח יפתח. למרבה הפלא המצנח אכן נפתח, מצאתי את עצמי מאושר ומלא עשיה משמחת: הקדשתי זמן רב למשפחה, קראתי ספרים, עשיתי ספורט, אחרי שנים של הזנחה טיפלתי בעצמי רפואית, הגיע גם הילד השלישי (שקרוי על שם החבר שלי שנפטר מסרטן).

מהר מאוד היה לי חבל ללכת לישון. הרגשתי שפספסתי הרבה שנים ושאני צריך להשלים. הייתי ישן מעט וקם בבוקר כמו 'קפיץ' בציפיה ליום הכייפי והעשיר שמחכה לי. אחרי שחרור הילדים בבוקר מ 8:30 היה לי זמן לעצמי, לעשות מה שבא לי. ואז הבנתי שאף פעם לא הייתי עם עצמי, הבנתי שהחשש מלהיות עם עצמי גרם לזה שדאגתי להיות עסוק. סוג של בריחה.
אחרי חודשיים חל בי שינוי מנטלי: מבנאדם פרפקציוניסט שתמיד לא מרוצה, הבנתי שמאוד טוב לי, הבנתי שבנאדם צריך לקום בבוקר ולשאול את הקושיה: מה בא לי לעשות היום. המחשבות שלי התמקדו באיך אני מגיע למצב שבו אני מממש את התפיסה הזו.

חשבתי שבאופן טבעי יתאים לי להיות יועץ בתחום שעסקתי בו. ההזדמנות הראשונה נקרתה בפניי באמצע שנת החופש שלי, מאחר וזה היה יעוץ ראשון ביצעתי אותו כהתלמדות, ללא תמורה.
אחרי חודשיים קיבלתי טלפון מהלקוח שציין שהיעוץ היה מצוין, סייע לו למכור 50% מהחברה ושיש לו עוד פרויקט בשבילי, אבל לא בתור יועץ, אלא בתור שותף.
הוא הזמין אותי להיות שותף שלו בחברה בקשיים שמתעסקת בפיננסים. אמרתי לו שפיננסים זה לא התחום שלי, הוא התעקש.. . בדקתי את החברה בכלים שהיו לי והחלטתי להיכנס כשותף ב 50%. היה מדובר בחברה קטנה: 2 משרדים, 5 עובדים, 1,000 לקוחות, מפסידה.. . חשבתי שאני חכם גדול ושאצליח בכמה צעדים פשוטים לייצב את החברה, אבל האנליזה שלי היתה מוטעית, הרבה דברים לא לקחתי בחשבון: החברה היתה במשבר עמוק ואתגרים עצומים צצו בכל התחומים: ידע, כח אדם, מעילות כספים, תחרות ועוד. בשנתיים הראשונות הפסדנו חצי מיליון שקל, הפסדתי את כל הפיצויים משנות השכירות שלי, חייתי שנה בלי משכורת, הייתי בלחצים מטורפים, לא ישנתי בלילות, כמעט משכנתי את הבית שלי, אמרתי לעצמי: איזו טעות עשיתי, איך עזבתי את כלוב הזהב.

מה שסייע  לי היו התובנות מפסק הזמן שלקחתי, זמן איכות הפנאי בו האדם נמצא עם עצמו מהווה ערך עליון ותנאי הכרחי ובלתי מספיק להצלחה והגשמה עצמית.
היכולת שלי לשחרר אנרגיות שליליות בספורט, להתנתק מהשותף, להתפקס  ולהתבונן מבחוץ/מלמעלה על הסיטואציות היה המפתח למציאת פתרונות יצירתיים  מחוץ לקופסא שהיו חלק מרכזי בהגשמת החלום.

לאט לאט עם הרבה 'שכר לימוד' פיצחתי את הדיספלינות השונות שדרושות להצלחת החברה והעברתי את החברה מהישרדות לבנייה וצמיחה, היום החברה ריווחית כבר שנים ויש בה 40 עובדים.
עם ההצלחה יכולתי בהדרגה להגיע למצב שבו אני מגשים את החלום הבסיסי שלי: לקום בבוקר ולשאול מה אני רוצה לעשות היום. לאט לאט הצמחתי אנשים לתפקידים ניהוליים ואני לקחתי כל פעם עוד צעד אחורה שאיפשר לי הן להקדיש יותר זמן לפנאי שלי והן להתבונן מנקודת מבט חיצונית על החברה, אותה נקודת מבט שמעבר לשוטף שאיפשרה לי לשפר  ולחזק אותה יותר ויותר.
בחברה יש היום מנכ"ל ושדרה ניהולית, אני יו"ר ואחראי על הפיתוח עסקי.
הדימוי שלי בנוגע לכך הוא שבחברה בהתחלה הייתי הסוס – עושה את כל הפעולות הנדרשות, אחכ הייתי הרוכב על הסוס, אחכ הייתי הכובע של הרוכב והיום אני הנוצה שעל הכובע.

אני קם בבוקר ושואל מה בא לי לעשות היום. הגשמתי את החלום. מבחינתי מי שמאמין בניסים ונחוש ויצירתי יגשים את החלומות שלו – כולל הניסים.

היבט נוסף שתרם לתפיסת העולם שלי קשור לפעילות הספורטיבית, גם כאן גיליתי שהיציאה מהתבניות מחוללת השפעה עצומה. התאמנתי  בריצה, אחרי 5-6 שנים הגעתי לשיא שלי בריצה, 41 דקות ל 10 ק"מ, ראיתי שאני לא מצליח להשתפר מהשיא הזה ופניתי לאתגר חדש: רכיבה על אופניים. קרוב משפחה שהכרתי דרך הפעילות הספורטיבית, חגי רודריג ז"ל, נהרג בתאונת רכיבה על אופניים, עמדתי על הקבר שלו בלוויה וקול אומר לי אתה חייב לעשות מעשה, אתה חייב לעמוד על פודיום טריאתלון ולהניף שלט לזכרו. עד אז הייתי בינוני לגמרי בתחום, הבנתי שמהלך כזה דורש עבודה ממוקדת של 3-4 שנים בסיכוי מאוד נמוך שזה יקרה.
נכנס בי אמוק, זה נהפך פתאם לפרויקט הכי חשוב שאני צריך להגשים. כחלק מהאימון שלי נרשמתי לטריאתלון ספרינט באילת – היה ברור לי שלא אנצח אבל ההתנסות חשובה. בתחרות התברברתי בשחייה, יצאתי בין האחרונים מתוך מאות מתחרים, אבל משהו קרה כשיצאתי מהמים: יצאתי רותח מזעם על עצמי, עליתי על האופנים ומשם לריצה התחושה היתה שרוח ה' נכנסה בי – אין לי הסברים לנושא, להפתעתי לקחתי מקום שני בקטגוריה! מצאתי את עצמי מחפש בריסטולים וטוש ברחבי אילת ביום שישי אחה"צ כדי שאוכל למלא את הבטחתי.. . 
הגעתי אחרי מספר חודשים למשהו שחשבתי שהסיכוי אפסי שאגיע אליו תוך 3-4 שנים.
אחר כך הבת שלי שכנעה אותי להשתתף במרוץ כפר סבא, רצתי ולהפתעתי ניצחתי בתוצאה מטורפת של 38 דקות ל 10 ק"מ, שנה אחרי עוד תחרות ושיפרתי שוב – 37 דקות.

אמרתי שצריך לחקור את העניין: איך בגיל 47 בלי להתאמן אני מגיע להישגים כאלו אחרי שבגיל צעיר יותר הייתי תקוע. בעקבות הסקרנות הזו הלכתי לוינגייט ללמוד ולהבין את גוף האדם.
למדתי 4 שנים לתואר בחינוך גופני.
ההתנסות הזו חיזקה אצלי את התובנה שאסור לקטלג את היכולות שלנו, הבנתי שהאנשים הכי יצירתיים ומוצלחים על הכדור הגיעו ל 20% מהפוטנציאל הטמון בהם – כמה עצוב שאנחנו מזלזלים בפוטנציאל החבוי שטמון בנו – לאושר אין גבול ורב הנסתר על הגלוי בספירות של המימוש העצמי.