מגיל מאוד צעיר ידעתי שאהיה מטפלת ואכן הלכתי ללמוד פסיכולוגיה והשלמתי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. עם סיום ההכשרה הבנתי שטיפול בדיבור בלבד לא מספיק מבחינתי, השלמתי לימודי שיאצו וטיפלתי באופן משולב בשיחות ובמגע. בטיפול חוויתי סיפוק, ייעוד, תחושת שליחות והנאה.

השינוי חל לאחר הלידה השלישית שלי. התפרצה אצלי מחלה קשה של מיגרנות. ההתקפים היו כל כך קשים וארוכים שלא יכולתי לחזור ולטפל. הייתי צריכה לטפל בעצמי. התחלתי מסע בין מגוון טיפולים, לצערי הרפואה המערבית רק החמירה את המצב. בקיץ 2011 היה השיא, הגעתי למצולות היאוש: הייתי בת 40, עם 3 ילדים קטנים בבית וחוויתי התקף מיגרנה של 3 ימים פעם בשבוע, כל שבוע. כל מה שנשאר היה הכאב של ההתקף הנוכחי או חרדה מההתקף הבא.

לאחר חיפושים רבים הגעתי לשינוי תזונתי שאט אט איפשר לי להחלים. המשכתי ואני עדיין ממשיכה לסבול ממיגרנות אבל בעוצמה ובתדירות מופחתים.

בנובמבר 2011 החלטתי ללכת לחוג קרמיקה. והתאהבתי. אני ממש זוכרת את הרגע הראשון של הכניסה לחדר: ריח של אדמה רטובה, המבטים המחייכים של הנשים שהיו שם והיצירה עצמה: פעם ראשונה מזה הרבה זמן שאני נוגעת במשהו והוא לא קורס. עד אז כל החיים שלי קרסו: גם המצב הבריאותי, גם הזהות המקצועית וגם התפקוד שלי כאמא. מפעם בשבוע בחוג עליתי לפעמיים ולשלוש. העבודה בחימר מאוד הפתיעה אותי, אני באה מבית אקדמאי, מלא ספרים. אמנות לא היתה משהו שנוכח בבית. מבחינתי זה לא היה קשור לשום דבר שעשיתי עד אז.

אחרי שנה של יצירה ושל עיסוק בצורות ובצבעים עלתה, בעיצומו של התקף מיגרנה, המחשבה של שילוב כתיבת שירה על כלים, וכל החזון הכרוך בכך: איך יקראו לזה, איך אמכור.
זה היה חזון שהופיע במלואו וכאילו צץ משום מקום. לא חשבתי על כך עד אז.
בסופו של דבר החזון הזה התגשם אחד לאחד.

כשהתאוששתי חזרתי לסטודיו והכנתי כלי ראשון שהגשים את המחשבה שעלתה בראשי:  צלוחית לבן זוגי עם השיר 'בגני נטעתיך' של רחל. המורה שלי התרגשה וגם בן הזוג והבנתי ש'עליתי' כאן על משהו.

המכירה הראשונה התרחשה במקרה: מכרה נכנסה לסטודיו, ראתה כלי שכתבתי עליו את השיר 'היי שקטה', התחילה לבכות מולו ושאלה אם אפשר לקנות אותו.

בפסח 2012 בשבת אומנים בטבעון עשיתי מכירה משמעותית ראשונה. הייתי מופתעת מההצלחה העסקית – מכרתי כמעט את הכל.

המשכתי לעבוד ולייצר כלים למכירה הבאה. פתחתי פייסבוק, יצאתי לעולם. לאט לאט דברים הלכו וגדלו.
בתוכי היו כל הזמן שני קולות:
הקול של החזון, של 'המלאך השומר' – שידע שזה דבר אמיתי, שיש כאן משהו נכון שיכול לגדול.
והשני – הקול של ה'כאן ועכשיו', הקול של ההפתעה מההצלחה העסקית ומכמה שהכלים מרגשים אנשים.
אחרי שנתיים המורה שלי נפטרה במפתיע. אחרי השוק והתדהמה, חברה אמרה לי שהגיע הזמן ללמוד במקום מקצועי. הלכתי ללמוד במכון לאומנויות בגבעת חביבה במשך 3 שנים.
תוך כדי הלימודים עברנו דירה וכבר חיפשנו אחת עם מקום לסטודיו.
כשעברנו לבית החדש, קניתי תנור לקרמיקה, המשכתי ליצור ובמקביל התחלתי להנחות סדנאות שבהן א.נשים כותבים את המילים שלהם על כלים או שיוצרים כלים ומטביעים עליהם.
זה מה שאני עושה עד היום: יוצרת כלים, כותבת עליהם שירים ומנחה סדנאות.