עברתי משבר אישי לפני 3 שנים. בלי סימנים מקדימים קיבלתי התקף לב. הרופאים לא מצאו סיבה פיזית להתקף הלב הזה, הסיבה היחידה שהם מצאו היא סטרס. כשהם אמרו סטרס התחברתי. אני רגישה מאד, ולקחתי ללב את העבודה שלי. בארגון גדול יש הרבה פוליטיקה ארגונית והתפשרויות שצריך לעשות, וה"לקחת ללב" הזה גרם לי לסטרס כמעט באופן יומיומי.
כבר כשיצאתי מבית חולים אמרתי לעצמי: אני לא רוצה לחזור לחיים הקודמים שלי.
שבועיים אחרי שיצאתי מבית חולים אבא שלי נפטר בגיל 63. הוא היה חולה כמה חודשים בסרטן ומהר מאוד נפטר. ואז הבנתי, עוד יותר חזק, שהחיים קצרים: אפשר באמת למות מחר. כמו שאני כמעט מתתי וכמו שאבא שלי מת. אם אבא שלי לא היה פורש בגיל 50 ממשרד ראש הממשלה, הוא לא היה מגשים את עצמו ולומד את תחום שוק ההון שכל כך אהב, לא היה חי את החלום שלו, לא היה מגדל את הנכדים… .

זה הכניס אותי לבלבול גדול – מצד אחד היה לי קשה להרים את עצמי וללכת לעבודה, ומצד שני הבנתי מה לא, אבל לא ידעתי מה כן. אף פעם לא חשבתי שאני אעשה משהו אחר מיעוץ ארגוני, הייתי  בכיוון מאוד ברור במשך 20 שנה.

הרמז לכיוון החדש הגיע עוד כשהייתי בבית חולים, ידעתי שתהיה לי תקופת החלמה ארוכה בבית ומה שחשבתי זה 'איזה כיף אהיה בבית ואאפה עוגיות'.  הייתי בחופשת מחלה כחודשיים, וסוף סוף היה לי זמן להכין עוגות לחברות, קיבלתי פידבקים מעולים… .
ואז מישהי הזכירה לי שלפני תשע שנים היה לי חלום ללמוד קונדיטוריה… נזכרתי בחלום ואמרתי – למה לא לממש? הכל בסך הכל עניין של החלטה ושל כסף. וכך התחלתי ללמוד קונדיטוריה, לגמרי בשביל הכיף האישי שלי. הקורס היה בשבילי 5 שעות בשבוע של כיף, שקט נפשי והסחה מהמחשבות שהטרידו אותי. הקורס גם שינה בי משהו פנימי: פתאום, לי שתמיד עבדתי מהראש – היתה הזדמנות לעבוד עם הידיים, הזדמנות להיות יצירתית. בעקבות האפיה השתחרר בי משהו, שאיפשר לי גם להביע יותר את הרגשות שלי, וגם להפסיק לנסות להיות מושלמת.

כל אותה תקופה המשכתי לעבוד באותו תפקיד ולשאת את הבלבול ואיזו תחושה של פסימיות וקושי. הבנתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי, לעשות את העולם טוב יותר. חשבתי לעבוד בעמותה עם בני נוער והתחלתי לחפש משרה מתאימה, אך לא מצאתי.

הטריגר הבא להמשך השינוי התרחש בחו"ל: נסעתי לטיול מאורגן של שבוע בנורווגיה עם חברים, וראיתי מדינה כמו מדינה שהייתי רוצה לחיות בה. במקום לחזור לארץ ולהגיד איזה באסה שאנחנו לא כאלו, חל בי שינוי תפיסתי-רגשי וחזרתי עם המון אופטימיות שאפשר להיות כאלו.
משהו באופטימיות הזו חלחל בי – התחלתי לראות את הטוב ולא את הרע. פתאום ראיתי את הטוב והדברים הלא טובים עברו לידי. לא יודעת להגיד איך זה קרה לי.
בעקבות כך התבהרו לי הרבה דברים. הבנתי שאני לא רוצה יותר בעבודה להלחם על מקום, אני באה לעשות, ולא אכפת לי אם אהיה מנהלת או לא. בינתיים החגים התקרבו וחברה אמרה לי: 'יאללה, הגיע הזמן למכור'. הרמתי את הכפפה.
זה היה ראש השנה והיו לי המון הזמנות. גיליתי שיש לי המון המון אנרגיות. גיליתי שכשאני אופה אני יכולה להיות 3 ימים מבוקר עד ליל על הרגליים ולהיות מלאת אנרגיה ושמחה.
ביום כיפור באו אליי חברות שסיפרו לי על הסבה להוראה שעשו וכמה הן מאושרות. זה גרם לי לחשוב שאולי הדרך שלי לסייע לבני נוער תהיה דרך חינוך. באותו יום החלטתי שאני הולכת על זה ולמחרת התקשרתי לקבוע פגישה בבית ברל ונרשמתי ללימודי תעודת הוראה. באותו יום שנרשמתי הודעתי לבנק שאני עוזבת.
במשך שנה למדתי הוראה, מאוד נהניתי, גם מהלימודים וגם ממי שלמדו איתי: פגשתי אנשים כמוני, שבאמצע החיים עשו שינוי, הם דיברו בשפה שלי, הבינו אותי… זה היה חלק חשוב בבטחון שלי באותה תקופה.
במקביל ללימודים הקמתי את העסק של הקונדיטוריה.
כשסיימתי ללמוד התחלתי ללמד בחצי משרה אזרחות בתיכון ובחצי המשרה השניה הייתי קונדיטורית. זה היה שילוב מצוין מבחינתי: גם הכיף של הקונדיטוריה וגם האפשרות להשפיע לטובה על בני נוער, ללמד ולעבוד עם אנשים.
כשהתחילה הקורונה מהר מאוד כבר לא למדו אזרחות ואני מינפתי את המצב לפיתוח העסק.  השילוב של הזמינות שלי ושל כך שאנשים לא יוצאים מהבית עשה קפיצה גדולה לעסק ולכן גם בשנה הנוכחית לא חזרתי ללמד.
אבל זה לא סוף הדרך, אני עדיין חותרת לשילוב בין האפייה לבין השפעה על אנשים. אני לומדת היום "בישול ככלי חינוכי-טיפולי" במכללת אחווה וגם NLP, כדי לנסות לשלב בין שני הדברים.