החלטתי שאני רוצה לקום בבוקר עם דרייב לעשות את מה שאני אוהב ולהפסיק לעבוד ולרוץ סביב המשכורת של החודש הבא. רציתי שהמשכורת תהיה תוצר של עשייה מהלב.
בנוסף גם רציתי להיות אדון לעצמי.
הזרז היה רצף של ארגונים ותפקידים שלא נהנתי מהם (לפעמים אפילו סבלתי..).

במהלך התפקיד האחרון שהייתי בו, החלטתי ללמוד אילוף כלבים באופן מקצועי, זה היה מתוך מחשבה על תחביב, משהו 'בשביל הנפש' ולא מתוך כוונה לשינוי מקצועי.

הטריגר לשינוי המקצועי היה סימבה, כלב שעבר חיים נוראים והבאתי אותו הביתה מתוך כוונה לשקם אותו, השיקום שלו היה כנגד כל הסיכויים ואכן היה מאתגר מאוד לי ולמשפחה, ובמהלכו ובמקביל לקורס התחדד לי שזה מה שאני רוצה לעשות:  לעזור לכלבים, למשפחות ולחיבור שביניהם. ועד היום זו ההתמחות שלי – עבודה עם משפחות ועם הכלבים שלהן.
תהליך נוסף שקרה הוא שבמקביל השארות במקום העבודה נראתה לי יותר ויותר בלתי נסבלת.
יום אחד כינסתי את זוגתי לשיחה ואמרתי לה: החלטתי לעזוב את העבודה, היא שמחה כי ידעה שלא טוב לי. ואז כשאמרתי לה שהחלטתי שאני הולך להיות מאלף כלבים היא התפוצצה מצחוק, ושאלה: אתה רציני? נו באמת, מה אתה הולך לעשות?
הבהרתי לה שכן. התפטרתי והתחלתי להקים את העסק שלי.