ספרי על עצמך בכמה משפטים
אני אשת משפחה בכל רמח איברי – זה המקום הנעים והבטוח ביותר שלי.
יחד עם זאת זכיתי לכינוי "שרה דווארה" כי אני אוהבת לקחת את האוטו, להתרחק קצת, לשיר בקול רם. ולהטעין את האנרגיות – זה ממלא אותי
אני לייט בלומר. דווקא בשנים האלו, אני מרגישה בשלות ופריחה הרבה יותר גדולה.
אני מאמינה שהרבה מהיכולת להרים את עצמנו תלויה בגישה וביכולת לשמוח ולשמח – ובזה מצאתי את הייעוד שלי.
מה השינוי שעשית באמצע החיים?
אפשר לקרוא לזה – שינוי בשני כובעים כי עשיתי שני שינויים משמעותיים:
עזבתי את מקום עבודתי רבת השנים במקום שכל כך אהבתי – מחלקת הדרכה ב"כללית" ויצאתי לדרך חדשה ועצמאית יחד עם שותפתי וחברתי הטובה ביותר.
מהמקום של אדם מאוד ארגוני שהייתי כל חיי, להפוך לעצמאית זה שינוי משמעותי.
השינוי הנוסף שעשיתי הוא שינוי אורחות חיי שהתבטא מאוד בפן הפיזי – ירדתי מאוד במשקל והתחלתי לחיות בריא. החזרתי לעצמי תחושה של קלילות, בריאות, ויטאליות והמון אנרגיה טובה. הצטמצמתי מאוד במימדים והתרחבתי בלב.
איך נוצר השינוי? מה הוביל אליו?
שני השינויים שעשיתי הגיעו כש'נדלק' איזה אור בפנים. כזה שסימן לי שהגיע זמן שינוי.
וכשהוא כבר נדלק, לא יכולתי לכבות אותו…
ברמה הגופנית זה היה מתוך אתגרים פיזיים רבים שהתחלתי להתמודד איתם – כאבים פה ושם, כדורים להורדה של זה והעלאה של זה, תחושת כובד והרגשה כללית לא טובה – הגוף אותת לי שמשהו לא בסדר.
בהתחלה ניסיתי להרגיע את המסר. אמרתי לעצמי "זה מה יש. העיקר שאת אישה שמחה. יש לך בית טוב, משפחה טובה, הכל בסדר.." אבל איכשהו הפעם הרגשתי שזאת קריאה בקול רם ומשמעותי.
וככה היה גם בהיבט המקצועי – לא תכננתי לעשות שינוי. אהבתי מאוד את התפקיד שלי, את הצוות המקסים שעבד איתי, החברים, הארגון. זה היה בית מבחינתי.
עד שגם כאן, נדלק איזה אור שלא ראיתי מגיע.
אחרי 12 שנים שבהם עבדתי בכללית מצאתי פתאום ייעוד.
תכנית מדהימה בשם "חדר כושר לאושר" אותה הקמנו בכללית יפית ואני, עם חבורה מוכשרת של אנשים יצירתיים ויקרים, פתחה לי פתח לעולם ה"פסיכולוגיה החיובית" שהפך להיות חלק מהזהות שלי, חלק ממני ומאורחות חיי.
התכנית שפיתחנו נתנה לעובדים כלים פרקטיים מתחום הפסיכולוגיה החיובית שמטרתם להעלות את רמת האושר שלהם. התכנית שלוותה במחקר הצליחה מאוד והראתה גם שרמת המחוברות הארגונית של עובדים שהשתתפו בה עלתה. העובדים ידעו להעריך את המתנה הארגונית שקיבלו ואנחנו "התאהבנו" בתחום. ביכולת הזאת להעניק לאנשים כלים שמאפשרים להם לחיות חיים טובים ומאושרים יותר.
התכנית הזאת הייתה פורצת דרך וסללה לנו את הדרך להתאהב בתחום ולהבין שזה מה שאנחנו רוצות לעשות.
בשני המקרים – בשני השינויים, ליוו אותי שני קולות
האחד שדון שאמר לי – עזבי אותך. תמשיכי במסלול. הרי לא רע לך. עזבי אותך משינויים
והקול השני – החבר – אמר לי שזה הזמן. קדימה. קחי את עצמך בידיים וצאי לדרך.
והפעם – עשיתי – שמעתי קול החבר.
בשינוי הפיזי – נרשמתי לסדנה לשינוי תזונתי ועשיתי מבלי להתווכח. פשוט כמו שנאמר לי. בנוסף לקחתי לי מאמן כושר אישי מחוייב שהגיע, השקיע, עודד ותמך בזמנים של קושי. והיה קושי.
היו פעמים שממש רציתי שיבריז – שאוכל להתחמק. אבל זה לא קרה ואני המשכתי להתמידJ.
לגבי השינוי במקום העבודה – גם כאן הגברתי את הקול שאומר תעשי את זה, את יכולה.
ועם כל הקושי, ועם כל זה שהייתי בטוחה שאני מהכללית יוצאת רק לפנסיה, זזתי.
ויחד עם יפית הקמנו את Happy Ways, תוצאות בגישה חיובית
ובשנה וחצי האחרונות אנחנו מקדמות well being בארגונים ובקרב אנשים פרטיים.
עם טוויסט הקורונה שהגיע לפתחנו והפך את הדרך לאחרת, מאתגרת וגם מעניינת.
מה היו האתגרים/הקשיים בדרך לשינוי?
האתגרים בשינוי המקצועי: קודם כל קבלת ההחלטה לעזוב והפרידה.
הרגשתי מוערכת ומשמעותית ב"כללית", אהבתי מאוד את המקום והאנשים, הרגשתי תחושת אחריות גדולה כלפי הצוות שניהלתי, כלפי ההנהלה. ההחלטה לא הייתה לי קלה.
אתגר נוסף משמעותי הגיע עם הגעת הקורונה – אחרי שממש הרגשנו שאנחנו על מסלול ההמראה עם HAPPY WAYS, הגיע וואחד טוויסט בעלילה.
ואז – ממקום של התלהבות, פגישות, סדנאות נסגרות ויומנים מתמלאים, הגיעו הביטולים.
המעבר הזה ממאה לאפס, מיומן מלא לגמרי לכלום, מחדוות עשיה והתרגשות למוד של נחיתה כואבת היה קשה והביא לא מעט שאלות: איך ממשיכים? איך ממלאים ייעוד שכל כולו מפגשים עם אנשים? איך מתפרנסים? איך מתחברים שוב לתחושת הערך?
ומה שעזר לנו הוא החיבוק מסביב. אנשים יקרים בחיינו שהזכירו לנו To walk the talk וזה שיש לנו אחת את השניה.
התחברנו לכלים שאנחנו מלמדות לתרגול חוסן, הרמנו את עצמנו ועשינו ועושות תוך כדי תנועה את שינויים הנדרשים -התחלנו ליצור בתוך העולם החדש – לעבוד דיגיטלי: קורס, זום, מפגשים קטנים. רואות את כל האפשרי בתוך ה"אי אפשר" החדש.
וכמו בשינוי המקצועי גם בכובע של השינוי הפיזי נדרשת התמדה ודבקות בשינוי.
לא לנהל את זה כפרויקט שהתחיל והסתיים אלא כאורח חיים.
אם בימי שגרה או סגר – יש לנוע לנוע 🙂
מה עזר לשינוי לקרות?
בשינוי המקצועי:
- קודם כל תחושת השליחות – תחושה שיצרה בערה ומדחף עוצמתי לשינוי.
אותה שליחות שאתגרה אותי להתמודד עם אזורי חוסר הנוחות שלי: להיות בפרונט, להנחות, להתחבר לדיגיטל.
כמו שאמר ניטשה: "מי שיש לו איזה למה שבשבילו יחיה, יוכל לשאת כל איך". - ההרגשה שאזור הנוחות הארגוני שלי כבר פחות נח לי – אתגרים שפעם הכלתי פתאום יותר הפריעו לי. כשהרגשתי שאני פחות ביכולת להיות שם בשבילי ובשביל אחרים הבנתי שצריך לזוז.
- בן הזוג המהמם והתומך שלי, המשפחה שלי והסביבה התומכת
- לקוחות שהאמינו ומאמינים בנו
- וכמובן יפית – החברה והשותפה הכי מדהימה שלי: אנחנו ביחד ברכבת ההרים הזו – תומכות אחת בשנייה, נותנות מקום לחוזקות של כל אחת, למשברים.
נהנות, מרימות אחת את השנייה כשצריך ומאפשרות לשינוי לקרות.
אנחנו אוהבות אחת את השנייה מאוד וגם את העשייה שלנו וזה מאוד עוזר.
בפן הפיזי:
מאמן הכושר האישי שלי הפך משמעותי מאוד בתהליך.
זה לא היה מובן מאליו מבחינתי לקחת מאמן אישי. זה נראה לי כמו מותרות בהתחלה אבל הבנתי שאני צריכה מישהו שייתן לי יד. שיעזור לי לעבור את התהליך הזה והיום –
התנועה הפכה להיות חלק ממני – כמעט כל יום עושה משהו: רוקדת, הולכת, רוכבת על אופניים ומתאמנת – האימון האישי הפך זוגי עכשיו כשגם בעלי הצטרף 🙂
מה ההמלצות שלך למי שנמצא במקום בו היית בתחילת הדרך?
- בשלות – נדרשת בשלות לשינוי. לפעמים עושים אותו בבת אחת – חותכים גלוטן וסוכר כמו שעשיתי בתזונה למשל ולפעמים בפעולות קטנות. צעד צעד. עד שהפעולה הופכת הרגל.
מה שמאפיין את השינוי שאני עשיתי הוא איזה שקט פנימי.
אמא שלי אמרה לי לאחרונה "את יודעת? בדיאטות קודמות כל הזמן דיברת על הדיאטה, מה את אוכלת, מה תאכלי, מה לא ופתאום את שקטה. עושה ופחות מדברת". - אם הגעת להחלטה שאתה רוצה לעשות את השינוי – תאמין שאתה יכול לעשות אותו, 'אופטימיות מציאותית'. ראיתי בדמיוני איך השינוי נראה, לאן אני רוצה להגיע והאמנתי שאני יכולה להגיע לשם.
- עשו רשימה של קולות ה"שדונים" המעכבים ביחס לשינוי וקולות ה"חברים" המקדמים. אם מצאתם מספיק סיבות לכך שהשינוי טוב לכם – מצאו דרך להגביר את הקולות המקדמים.
- צרו תכנית עבודה שמובילה לשינוי הזה. זה החלק של המציאותית ב'אופטימיות המציאותית'.
- דעו שתיתקלו באתגרים בדרך ושיהיו טוויסטים בעלילה – היו מוכנים להתמודד איתם. רצוי עם מעגל של אנשים תומכים.
איזה חיבורים/גשרים את רואה בין השינוי לבין עשייתך הקודמת?
ההיכרות עם ארגונים מבפנים, תכונות האישיות שלי, המיומנויות ומערכות היחסים ממשיכים ללכת איתי בתוך ארגז הכלים של חיי.
הבט אמנותי שמדבר מבחינתך את השינוי
לחנן בן ארי יש את השיר 'רגע' שמדבר על היכולת להאמין בהגעה לחוף מבטחים.
חוסן היא היכולת שלך להתמודד עם אתגרים שבאים בדרך.
אני קוראת לאתגרים האלו 'פסי הרעדה' – הם חלק מהדרך והחוכמה היא להמשיך להחזיק את ההגה גם כשהכביש זז ולהמשיך לנהוג יציב.
בהתחלה זו החזקה הישרדותית ואח"כ אתה יכול להתפתח בתוך הדרך הזו ולמצוא בה יופי ונופים חדשים.
"רגע בא רגע הולך
אל תשאלי אנה ולמה ואיך
על חוף מבטחים תפתחי את ליבך
תראי איך ברגע הכל יחייך"
