לאחר שנים רבות בתחום החינוך יצאתי לשנת שבתון. סיימתי את לימודי הטיפול שנה קודם לכן, וכן הייתי לאחר לימודי  הנחייה התנהגותית-חינוכית.
החלטתי שזו תהיה שנה של התנסות בפתיחת הקליניקה שלי כעצמאית. שנת השבתון היתה העוגן שממנו התחלתי, יחד עם תמיכה מבן זוגי ומכל משפחתי.
כל השינוי הזה לא היה קורה אלמלא אמי האהובה. אמי מהמטפלות הקוגניטיביות-התנהגותיות הראשונות (והנהדרות כמובן) בארץ. לאחר שנים בהן רצתה שאלמד את התחום, עם התלבטויות שלי בנוגע להתפתחות המקצועית שלי, הבשילה אצלי ההחלטה ללמוד את תחום הטיפול.  כשעשיתי זאת, הרגשתי שטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי מתאים לי כמו כפפה ליד. אמי האמינה בי, תמכה וסמכה עלי, כיוונה והדריכה אותי בתחילת הדרך, ככל שיכלה (היא נפטרה בסוף שנת השבתון שלי), וקשה לי לדעת איך זה היה יכול להתפתח בלעדיה…
אני חושבת שבהחלטה הזו יש הרבה מהדרך בה חונכתי וגדלתי, להאמין בעצמי ולעשות את הדברים בדרך הטובה ביותר שאני יכולה, לסמוך על עצמי ולדעת שהקרובים לי סומכים עלי.
קול פנימי שאומר לי לנסות ולקחת את הצ'אנס (המבוקר והמדוד).
במאמר מוסגר, שנים קודם לכן לקחנו בן זוגי ואני את ההזדמנות לעבור לניו יורק לתקופה. לקחנו גם אז סיכון מחושב (הוא אזרח אמריקאי ואני עם גרין קארד) ואמרנו שאם נצליח, נחייה שם שנה-שנתיים, ואם לא, מקסימום נהנה מהחוויה ומהעיר במשך שלושה חודשים. לבסוף חיינו שם שש שנים נהדרות, בהן עבדנו, בילינו, טיילנו, חווינו והכי חשוב, הפכנו שם להורים מאושרים 😊