ספר.י על עצמך בכמה משפטים
אני אמא, פסיכותרפיסטית קוגניטיבית-התנהגותית, מנחת הורים. אני חושבת שמה שכיוון אותי במהלך החיים הוא העובדה שאני אשת חינוך וטיפול בכל רמ"ח אבריי. מהשנים המוקדמות, עוד מהצבא, שם הייתי מש"קית חוי"ה (חינוך וידיעת הארץ) ולאחר מכן כמדריכה טיפולית חינוכית בהוסטל לנערות במצוקה, דרך ההוראה והחינוך בבתי ספר ובשנים האחרונות כמטפלת.
אני אוהבת להיות בחברת אנשים, משקיעה מאוד בקשרים הבינאישיים, עם בן הזוג, חברות ומשפחה. אוהבת שיש לי הרבה זמן איכות עם המשפחה שלי וגם אוהבת להשקיע בעצמי ובתחומי העניין שלי – כמו מדיטציה, יוגה, קריאה, רקמה וגם טלוויזיה טובה 😊
ולאורך כל השנים אני אוהבת ללמוד כמה שיותר ולהעמיק את הידע המקצועי שלי.
מה השינוי שעשית באמצע החיים?
לאחר קריירה של 12 שנה כמחנכת לכיתות א'-ג' עשיתי שינוי לייעוץ, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי והדרכת הורים. המעבר היה גם מעבר משכירה לעצמאית.
כיום אני פסיכותרפיסטית קוגניטיבית-התנהגותית (עם הכשרות נוספות בביופידבק, מיינדפולנס, ACT) ומדריכת הורים.
איך נוצר השינוי? מה הוביל אליו?
השינוי נוצר תוך כדי תנועה. אחרי שנים רבות בעולמות החינוך וההוראה חשתי צורך להמשיך הלאה ולהתפתח למחוזות אחרים. תמיד נמשכתי לשני התחומים וגם היום אני יודעת שאני מטפלת טובה יותר כי אני באה עם סל מאוד גדול של מיומנויות וכישורים שרכשתי במהלך הדרך.
מה עזר לשינוי לקרות?
לאחר שנים רבות בתחום החינוך יצאתי לשנת שבתון. סיימתי את לימודי הטיפול שנה קודם לכן, וכן הייתי לאחר לימודי הנחייה התנהגותית-חינוכית.
החלטתי שזו תהיה שנה של התנסות בפתיחת הקליניקה שלי כעצמאית. שנת השבתון היתה העוגן שממנו התחלתי, יחד עם תמיכה מבן זוגי ומכל משפחתי.
כל השינוי הזה לא היה קורה אלמלא אמי האהובה. אמי מהמטפלות הקוגניטיביות-התנהגותיות הראשונות (והנהדרות כמובן) בארץ. לאחר שנים בהן רצתה שאלמד את התחום, עם התלבטויות שלי בנוגע להתפתחות המקצועית שלי, הבשילה אצלי ההחלטה ללמוד את תחום הטיפול. כשעשיתי זאת, הרגשתי שטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי מתאים לי כמו כפפה ליד. אמי האמינה בי, תמכה וסמכה עלי, כיוונה והדריכה אותי בתחילת הדרך, ככל שיכלה (היא נפטרה בסוף שנת השבתון שלי), וקשה לי לדעת איך זה היה יכול להתפתח בלעדיה…
אני חושבת שבהחלטה הזו יש הרבה מהדרך בה חונכתי וגדלתי, להאמין בעצמי ולעשות את הדברים בדרך הטובה ביותר שאני יכולה, לסמוך על עצמי ולדעת שהקרובים לי סומכים עלי.
קול פנימי שאומר לי לנסות ולקחת את הצ'אנס (המבוקר והמדוד).
במאמר מוסגר, שנים קודם לכן לקחנו בן זוגי ואני את ההזדמנות לעבור לניו יורק לתקופה. לקחנו גם אז סיכון מחושב (הוא אזרח אמריקאי ואני עם גרין קארד) ואמרנו שאם נצליח, נחייה שם שנה-שנתיים, ואם לא, מקסימום נהנה מהחוויה ומהעיר במשך שלושה חודשים. לבסוף חיינו שם שש שנים נהדרות, בהן עבדנו, בילינו, טיילנו, חווינו והכי חשוב, הפכנו שם להורים מאושרים 😊
מה ההמלצות שלך למי שנמצא במקום בו היית בתחילת הדרך?
ההמלצות שלי הן תמיד להסתכל רחב ולא צר. לראות אם זה משהו נקודתי שאני לא מרוצה ממנו או באמת רוצה להתפתח לכיוונים אחרים.
לבדוק אם עצמאות באמת מתאימה, עם כל אי הוודאות הגדולה שיש בה.
אני תמיד חושבת על לעשות את הדברים בצורה מבוקרת ושקולה, לא לקחת סיכונים גדולים מדי, אלא מדודים.
הטיימינג של הדברים- אני הלכתי לעצמאות כאשר בן זוגי בעבודה טובה שהוא אוהב כשכיר.
להגדיר מראש 3 שנים קדימה ולראות שמבחינה כלכלית אפשר לעמוד בזה ויש גב.
הגב צריך להיות הן כלכלי והן נפשי.
במידה וזה מתאים, אז לקחת מנה הגונה של אומץ ולסמוך על עצמך ופשוט לקפוץ למים.
להיעזר במלווים מקצועיים, קולגות וחברות עם עצות טובות.
היבט אמנותי שמדבר מבחינתך את השינוי
התקופה של השינוי, היתה גם תקופה של פרידה מאמי, במהלכה גם התחלתי לתרגל מיינדפולנס ומדיטציה. שילוב ההיבטים האלו הוביל אותי לספר Being Peace של תיך נהאט האן (מורה זן ואיש שלום) ולכתבים נוספים שלו אשר עוסקים בתשומת לב לרגע ההווה.
לצד זאת ליוו אותי בתקופה מספר משפטים מעוררי השראה של נשים חזקות ועוצמתיות (כמו אמי):
"במשך השנים למדתי שאם את יודעת בדיוק מה צריך לעשות- הפחד נעלם"- רוזה פארקס
"הכאן ועכשיו הוא כל מה שיש לנו, ואם נעשה זאת כמו שצריך, זה כל מה שאנו צריכים"- אן ריצ'רדס
"למדתי שאנשים ישכחו מה שאמרתם ומה עשיתם, אבל הם בחיים לא ישכחו איך גרמתם להם להרגיש"- מאיה אנג'לו
לאתר של טלי לחצו כאן>
