ספר.י על עצמך בכמה משפטים
אני סקרן מטבעי, ואני נוטה לא להיות שיפוטי. שתי תכונות שמשאירות הרבה אופציות פתוחות. חלש באסטרטגיות, חזק באינטואיציה, שיחד עם הכישרונות שלי בתחומי צורה-צבע- מילים- מנגינה, מצליחה להוציא ממני תוצרים לא רעים בכלל. מעצב גראפי בהכשרה, איש קריאייטיב וקופירייטר למעשה. בעלים של משרד פרסום עם התמחות בוטיק. לאחר התבססות בעולם הקריאייטיב המילולי – ויזואלי, ההתפתחות לכיוון המילולי – מוסיקלי, הייתה כנראה רק שאלה של זמן.
מה השינוי שעשית באמצע החיים?
בגיל 50, לאחר כ 3 שנים של הצטברות חומרים כתובים ומולחנים, תהליך שהתחיל להתבשל בסביבות גיל 40 , החלטתי להוציא את אלבום הבכורה שלי ״פיפטי פיפטי״, ולהתפתח כזמר יוצר, מקליט ומופיע, בנוסף לעיסוקי כאיש קריאייטיב ופרסום.
איך נוצר השינוי? מה הוביל אליו?
השינוי היה הדרגתי , ולא הגשמה של חלום בלתי ממומש. למרות שבצעירותי ניגנתי , ומאד אהבתי מוזיקה ( הייתי בשלבים מתקדמים של להתקבל לגל״צ), מעולם לא שאפתי באופן מודע להיות מוסיקאי יוצר. לא כתבתי שירים למגירה, לא שרתי מסביב למדורות, ולא היה לי דחף אינסופי לעמוד על במות ולשיר על אהבות נכזבות. כנראה שהטריגר לשינוי היה הגיל והמצב בחיים. כמו לאכול מעץ הדעת, פתאום אתה מתחיל לחשוב ולקלוט דברים שלא הטרידו אותך אף פעם. כל זה , והעובדה שמתפנים לך זמן ומשאבים , מחברים בין העובדה שפתאום יש דחף לכתוב שירים, לבין הרצון להפוך אותם למציאות.
מה עזר לשינוי לקרות?
בגיל 40 קניתי לי גיטרה חשמלית. לאחר תקופה של התקשקשויות עם עצמי החלטתי לחפש באינטרנט הרכב של אנשים במצבי שננגן יחד. נפגשנו מספר פעמים בחדרי חזרות, אבל הבנתי מהר מאד שלעשות מוסיקה אני מעוניין רק בשני מצבים: או שיש מישהו שמוביל את העניין, עם חומרים מקוריים או חומרים עליהם נחליט יחד, ואני מקבל תפקיד בו אוכל ללמוד ולהתפתח (אני מזכיר שאז לא חשבתי עוד על לכתוב שירים), או שאני צריך לקחת את העניינים בידיים ולנהל את זה.
לא עברו מספר מפגשים והעניין דעך. אני לעומת זאת קיבלתי תחושה ברורה יותר של מה שאני רוצה, וזה כנראה גם הביא אותי לכתוב שירים בפעם הראשונה, שירים שכתבתי את רובם ברכיבות שטח על אופניים (עוד משהו שעושים בגיל 40 ).
הצטברות של שירים גרמה לי לחפש מנטור מקצועי שיוכל לעשות לי בהם סדר, מתוך כוונה לבצע אותם בהופעה לקראת יומולדת 50. באינטרנט גיליתי שדן תורן עושה דברים כאלה ופניתי אליו לסדרת מפגשים . עברנו יחד גם על המילים וגם על מבנה השירים, קיבלתי פידבקים טובים, ולאחר זמן הוא אמר: ״אתה יכול ללכת להפיק אותם״! (לא חשבתי בכלל על לעשות תקליט). דן גם אמר לי:״השירים שלך מדברים לאנשים ותוכל לעשות הופעות לקהל של 50 איש ואפילו יותר״. אני אמרתי לעצמי בתמימות: ״חחח 50 איש? מה זה 50 איש? זה כלום!״ . היום אני מבין שזה ממש לא מעט, וחוץ מזה גם הוצאתי תקליט, ושירים לרדיו.
מה ההמלצות שלך למי שנמצא במקום בו היית בתחילת הדרך?
לעשות מה שבראש שלך ולא להקשיב לאחרים. במקרה שלי זה פחות קריטי, כי לא זנחתי את מקור הפרנסה שלי והלכתי להיות מוסיקאי , על כל המשמעויות הכלכליות.
לאנשים יש נטייה, מצד אחד לפרגן, אבל מהצד השני רצון שתלטני שתעשה מה שהם היו עושים, לו הם היו במקומך.
אבל הם זה לא אתה. וכל אחד צריך לעשות מה שמתאים לו.
המלצה נוספת היא להיעזר באנשי מקצוע. הם הקשר שלך לעולם החדש בו תרצה להיות.
לא הייתי מכיר ועובד עם אף אחד מהמוסיקאים (שבעבר הכרתי רק מהשם על גבי עטיפות תקליטים שאהבתי), ללא הקשר הראשוני עם דן תורן, ועוד אנשים בהמשך.
כמו כן, תמסגרו את השאיפות שלכם – היה לי ברור שלא אהיה אמן שבאמת מרוויח מהעשייה המוסיקלית שלו, אבל החלטתי שאני אמן ומוסיקאי יוצר, ולא חובב. לכן גם הכנסתי את המוסיקה ליומן שלי כחלק מהעבודה, ולא כחלק משעות הפנאי.
היבט אמנותי שמדבר מבחינתך את השינוי
כל מה שקשור לתרבות האנושית מרתק אותי. כל סיפור אנושי הקשור לגילויים מדעיים, ההד של הסיפור האנושי בממצאים ארכיאולוגיים, או שיחה עם מישהו שקשור לאירועים הסטורים, ממלא אותי בהשתאות ובהשראה.
אני מעריץ את מצרים העתיקה. תרבות שכבר לפני 5000 שנה בנתה את הפירמידות, ומשלבת אמנות ועולם תרבותי עשיר ברמה יוצאת דופן.
לפני מספר שנים רכשתי לעצמי חרפושית; קמע בצורה של חיפושית ,
סימני כתב שנחרצו באבן לפני 3500 שנה, 700 שנה לפני דוד המלך ״שלנו״
רק לפני מספר ימים שאלתי את עצמי, מי היה זה שחרץ את סימני הכתב על האבן? האם הוא בעצמו ידע לקרוא או לכתוב, או פשוט עשה עבודה שחורה של יצרן קמעות….
החרפושית נמצאת ממוסגרת על שולחן הכתיבה שלי. הסיפור הלא ידוע שלה, והסיפור המדומיין אודותיה, אותו אני בונה לעצמי בראש עשוי גם הוא מהחומרים מהם עשויה
היצירה שלי .
עוד משהו?
אימרה ששמעתי: ״עדיף לא להיות מרוצה מדברים שעשית, מאשר להצטער על הדברים שלא עשית״
לאתר של רפאל אדטו לחצו כאן>
