בתחילת מגפת הקורונה, הרגשתי איבוד שליטה על העתיד ועל היכולת שלי לכוון אליו ולברוא בו דברים. הרגשתי, מתוך פחד למות, שהחיים הם בלתי צפויים, הם יכולים להיות קצרים ושאין לנו מושג מה יוליד יום. ברור שאלה דברים שידעתי ברמת ההבנה, אבל המגפה גרמה לי להרגיש אותם, האסימון נפל.

כששאלו אותי למה אני כל כך מפחדת מהקורונה, היה זה גם מתוך מחלות הרקע שלי שגרמו לי לחשוש וגם מתוך הזיכרון שאמי נפטרה בגיל 51 וחצי מסרטן וההבנה המוחשית שהגיל הזה מתקרב אליי והכל יכול לקרות. באותה תקופה היה גורם שהיה משמעותי בסביבת העבודה שלי, שהקשה מאד על חיי. הרגשתי שהאיש פועל מתוך רוע ושאני סובלת. החיבור בין כל הדברים האלה, גרם לי להבין שככה אני לא רוצה לחיות ושנדרש שינוי.

המשכתי לעבוד, אבל החלטתי שאני רוצה לעבוד במה שישמח אותי יום יום, משהו שייתן לי משמעות,  וגם שיהיה עם אנשים שיהיה לי נעים איתם. החיפוש המחשבתי אחר הדבר הזה לקח לי עוד כמה חודשים, אבל התשובה הייתה בעצם כל הזמן מול עיניי: הדרכה של טבע ומורשת, זה מה שעשיתי כתחביב כל חיי. טיולים, סיפורים היסטוריים, מורשת עם ישראל, הם דברים שגורמים לי להרגיש בבת אחת גם שמחה וגם אהבה לדבר. לכן התפטרתי והתחלתי את דרכי החדשה.