ספרי על עצמך בכמה משפטים
אני בת 59, בת קיבוץ משמר העמק, נשואה לשרון, אמא לשלושה וסבתא לאחד.
בשנים האחרונות אני גרה במשאית בית ובשנה האחרונה גם בבית הקבע.
אני עורכת ספרים, משוררת ויועצת ביוגרפית, לאחרונה סיימתי לימודי מלווה דרך יומן ויזואלי. יש לי הוצאה לאור – אדמה לחוכמה נשית מתחדשת שמתמקדת בספרי ידע שנשים כותבות
לקח לי הרבה שנים להבין שהמוח שלי מחווט לראות תמיד את הדבר הבא, אני נדלקת מרעיונות חדשים, מהמצאות, ממה שאני עוד לא יודעת. ממחשבה שעוד לא חשבתי. זה מתחבר לחלק היצירתי שלי – לצורך לצייר, לרקום, לסרוג ולכתוב.
אני אוהבת לקרוא מכל הז'אנרים ובלבד שזה כתוב מצוין. אני אוהבת אמנות ומתרגשת כשהיא נוגעת בי.
מגיל צעיר נמשכתי לרוחניות. לתפיסה שמנסה להסביר ולהנגיש שיש עוד משהו בעולם.
אני משתדלת לאזן את הנטייה שלי לחיות בעולם הדמיון שלי עם קשרי לב עם אנשים. להיות קודם כל בת אדם ולהושיט יד. אני ידידותית ואנשים אותנטיים שמחוברים לשליחות שלהם מרגשים אותי.
מה השינוי שעשית באמצע החיים?
לפני ארבע שנים עברתי ביחד עם בן זוגי לגור במשאית בית ויצאנו למסע נדודים בארץ.
יצאנו ממסגרת של יציבות, מוסכמות, בית עם קירות, רהיטים וכתובת.
התמסרנו לאי וודאות והקשבה למה שקורה, למה שמציעה הדרך והתחברנו החוצה..
איך נוצר השינוי? מה הוביל אליו?
השינוי התחיל כמה שנים קודם לכן, בדרמה גדולה, משבר שהפשיט אותנו מהרבה זהויות שהיו לנו. אני למשל, נחשבתי לכזו שתמיד יש לה משהו חכם להגיד ופתאום לא הבנתי ולא ידעתי כלום. יצאנו לשנת חופש מהקיבוץ שגרנו בו ועברנו בירושלים, בגיל 54 מצאתי את עצמי לראשונה בחיי בסביבה של אנשים לא מוכרים. כשחיפשנו דירה הגענו לדירה שהיה בה שולחן כתיבה עתיק, בעלת הבית הבהירה שהשולחן חייב להשאר בדירה. התרגשתי. זה היה מסר בשבילי לכתוב! הכתיבה היא הבית בשבילי. בצורה יותר מאסיבית, הכתיבה שיקפה משהו של 'עכשיו אני', באותה תקופה יצא ספר השירים הראשון שלי, 'שומרת לילה'.
הרעיון לנדוד הגיע אלי בבת אחת כשהיינו בנסיעה ארוכה בדרום. התייצבנו אחרי המשבר, הקן התרוקן והרגשנו שאנחנו בשלים למשהו חדש… בן זוגי הסכים מיד.
הרעיון עלה בסתיו, את החורף בילינו בברורים, בהבנה מה נדרש לנדודים, מה מתאים לצרכים שלנו. הבנו שמשאית היא הפתרון הנכון עבורנו כי היא מאפשרת לנדוד ולא להיות מחוברים לכלום – יש לה מערכת סולארית, מיכלי מים והיא עמידה וגבוהה. המשמעות היתה שצריך לעשות רישיון נהיגה על משאית.
התחלנו ללמוד נהיגה ובמקביל מצאנו משאית.
קצת יותר משנה לאחר שהרעיון צץ, קיבלנו את רישיונות הנהיגה ויצאנו לדרך.
במשך 3 שנים נדדנו ברחבי הארץ, כאשר אנחנו נשארים ימים ספורים בכל מקום.
המשכנו לעבוד כל אחד במקצועו, ואני תיעדתי את הנדודים בבלוג וכתבתי שירים ששיקפו את התהליך, שירים שיצאו לפני כשנה בספר 'הביתה'.
החיים בנדידה בחלל קטן מבקשים הסתפקות במועט בכל מובן. הם מחדדים את ההקשבה – מתי נכון לזוז מתי נכון לעצור, הם מסייעים לחיות כאן ועכשיו ומאפשרים מפגשים אותנטיים עם אנשים. חרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה במשך שלוש שנים, נשארנו בכל מקום ימים ספורים.
לפני קצת יותר משנה, הנדודים שינו את אופיים ואנחנו עוברים בין בית הקבע שלנו בהרדוף לבין בית המשאית שרוב הזמן חונה בכליל אצל חברים לבין גיחות נדודים לפי הלב.
הבנו שבית הקבע שלנו ענק עלינו,
סגרנו לעצמנו יחידת דיור קטנה של 20 מ"ר ואת השאר תכננו להשכיר.
למרבה השמחה הבן הגדול שלנו, אשתו והנכד שנולד עברו לגור לידינו.
כרגע אני מתראיינת מהחוף בחיפה, כי עכשיו מתאים לנו להיות כאן.
מה היו האתגרים/הקשיים בדרך לשינוי?
- ללמוד נהיגה על משאית – אני לא אוהבת לנהוג. הבנו שחייבים שגם לי יהיה רישיון. זה היה אתגר שהפגיש אותי עם המגבלות שלי. עברתי בטסט שני אבל זה היה אחרי הרבה מאוד שיעורים. לפני הטסט הלכתי ל'מכשפה' שתסייע לי והיא אמרה לי: הבעיה העיקרית שלך בנהיגה היא שהכיוון שאת באמת שולטת בו זה פנימה,אבל בנהיגה צריך להתמקד בימין, שמאל, קדימה ואחורה. אמנם טעיתי פעמיים בין ימין לשמאל בטסט, אבל נהגתי טוב ועברנו שנינו.
- לשחרר את כל הרכוש – חשבתי שיהיה לי קשה להפרד מאלפי הספרים שלי. זה היה ממש כיף. כל פריט שיצא ומצא בית, זה היה פשוט נפלא. אני מציעה לכל אחד לעשות את זה לפחות פעם בחיים. חפצים אוגרים בתוכם המון משקעים וזה מעין ריסט לשחרר אותם.
- יש אתגר מתמשך– מפגש עם רשויות החוק שמייצגות את האינטרסים של יושבי הקבע. אנשים לא שמחים שחונים להם ברחוב, ליד הבית או מול הנוף. אני רגישה למבטים ואני נלחצת אם אני מרגישה לא רצויה.
- עוד אתגר הוא המים – זה המשאב היחידי שאנחנו זקוקים לו בנדודים ושאי אפשר לקנות אותו. אנחנו תלויים בטוב לבם של חברים ואנשים. זה מצחיק – כי היינו שמחים לשלם על המים והמחיר הוא גם ממש זול, אבל פשוט אין ברזי מילוי.
מה עזר לשינוי לקרות?
- הקשבה וגמישות– יש לי מטרות ויש לי רצונות, אני פועלת להשיג אותם, אבל גם פתוחה לזה שבכל רגע זה יכול להשתנות. יש אמירה שהדרך חכמה מההולכת בה, ואני מאד מזדהה איתה.
- הקשר הזוגי שלי – אנחנו ביחד מגיל 19 – כבר 40 שנה. אנחנו צוות למופת. התפקיד שלי הוא להקשיב ולקלוט את מה שמבקש לקרות והתפקיד שלו הוא לעזור לזה. אני שמחה והוא שמח כי אני שמחה.
מה ההמלצות שלך למי שנמצא במקום בו היית בתחילת הדרך?
- להקשיב – לשאול את עצמך מה אני רוצה? מה הדבר הבא שלי? מה העולם מבקש ממני? מה אני מבקשת מהעולם? ואז להקשיב ולחכות בסבלנות. התשובות מגיעות. לפעמים הן מפתיעות.
- להתנסות – זה הצד השני של ההקשבה ומה שמאזן אותה. אנחנו לומדים מהתנסויות, מחוויות. לא תמיד צריך לדעת בבהירות משהו. אם בא לך לנדוד – צאי ליום שיטוט. קחי אוטובוס לעיר שלא היית בה ותעשי לך יום מחוץ לקונטקסט שלך.. תפסיקי את השגרה ותעשי משהו אחר.
- הרבה מהשינויים בחיים נובעים ממשבר – ובדרך כלל זה מעלה הרבה רגשות קשים. זו הזדמנות לפגוש דברים שהדחקנו ולטפל בהם. לא משנה כל כך הדרך והשיטה – רק הנכונות לבדוק ולהיפגש עם מה שעולה.
איזה חיבורים/גשרים את רואה בין השינוי לבין עשייתך הקודמת?
מבחינה תעסוקתית המשכתי לערוך ספרים, נשארתי במקצוע שלי. בשנתיים האחרונות נכנסתי לתחום של יומנים ויזואלים ואני מסיימת הכשרה בתחום. יש לי המון רעיונות איך לשלב את כל מה שאני יודעת עם היצירה ביומן. עשיתי למשל, בין פסח לשבועות 49 ימים של ספירת העומר עם היומן הויזואלי ונרשמו מעל ל-200 נשים.
הבט אמנותי שמדבר מבחינתך את השינוי
בחרתי שירים שלי מתוך הספר 'הביתה' וחלק מהיומן הויזואלי.
חוף הסטודנטים, חיפה
אֲנַחְנוּ נַוָּדִים דִּיגִיטָלִיִּים, עוֹבְדִים בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קְלִיטָה. פּוֹתְחִים הוֹט-סְפּוֹט בַּנַּיָּד, מִתְנַחֲלִים בְּרֶשֶׁת שֶׁאֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְהַנִּיחַ עָלֶיהָ יָד. פַּעַם בְּחֹדֶשׁ מִתְקַשְּׁרִים אֵלֵינוּ מִמַּחְלֶקֶת הַשִּׁוּוּק שֶׁל ׳הָאָרֶץ׳ מַצִּיעִים מָנוּי עַד פֶּתַח הַבַּיִת. מִתְפַּתַּחַת שִׂיחָה עַל חַיִּים פְּתוּחִים. בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ אֱלֹהִים מוֹנֵעַ מֵאַהֲרֹן מִשֵּׁבֶט לֵוִי נַחֲלָה וָחֵלֶק. אֵין זֶה עֹנֶשׁ. זֶהוּ תַּפְקִיד
פארק קנדה
אֲנַחְנוּ לֹא צָדִים וְלֹא מַדְלִיקִים מְדוּרוֹת,
גַּם לֹא הוֹלְכִים יְחֵפִים, לֹא מְלַקְּטִים צִמְחֵי מַאֲכָל,
לֹא קוֹטְפִים פְּרָחִים, לֹא צוֹפִים בְּצִפּוֹרִים, לֹא לוֹכְדִים
פַּרְפָּרִים,
לא מְטַיְּלִים.
הַטֶּבַע הוּא הַיָּד שֶׁנּוֹשֵׂאת אוֹתָנוּ,
אֲנַחְנוּ מִשְׁתַּדְּלִים לִהְיוֹת קַלִּים
עוד משהו?
בני אדם הם מדהימים. יש להם משאבים שלא יאומנו. בזמני משבר ושינוי אפשר לגלות את הכוחות ולרתום אותם למה שחשוב באמת.
