ספרי על עצמך בכמה משפטים
בת 45 נשואה לאייל ואמא ל – 2 ילדים מיוחדים – מתן בן 16 וליה בת 18. גדלתי בראשון לציון ובגיל 4 הוריי עברו לקיבוץ ומאז ועד היום אני חיה עם משפחתי בקיבוץ נצר סרני. לאורך השנים ובעיקר בצמתים מרכזיות בהן עמדתי, ליווה אותי תמיד השילוב בין הרצון להיות עם רגליים על הקרקע לבין החיבור ללב ולנפש, ומתוך המקום הזה מצאתי את עצמי משתמשת בכלים שקיבלתי על מנת לקבל תשובות לשאלות שעלו. למדתי פתיחת קלפי טארות וכלי זה משמש אותי המון, כמו גם התייעצות עם אנשי מקצוע רלוונטיים. אני מאמינה שבסופו של דבר רק אני יודעת את מה שנכון לי והתשובות נמצאות אצלי בלב אבל לפעמים צריך קצת עזרה וחיזוק מבחוץ. אני אופטימית מטבעי, מחפשת תמיד את חצי הכוס המלאה, ומשתדלת להיות במקומות וליד אנשים שעושים לי טוב על הלב והנשמה, ולהם אני מחזירה את מלוא האהבה שאני יכולה להעניק.
מה השינוי שעשית באמצע החיים?
בגיל 42 קיבלתי את ההחלטה האמיצה ביותר בחיי ולאחר יותר מ – 10 שנים בעולם משאבי אנוש יצאתי לדרך חדשה כסטודנטית להסבת אקדמאים לסיעוד. כיום אני אחות מוסמכת.
איך נוצר השינוי? מה הוביל אליו?
בתחילת דרכי המקצועית, לא ייחסתי משמעות גדולה לבחירות שעשיתי. עבדתי בתחילה כדיילת קרקע בשדה התעופה, ולמדתי במקביל תואר ראשון במדעי ההתנהגות וניהול משאבי אנוש, מתוך רצון לעסוק במקצוע שישלב עבודה עם אנשים. בסיום הלימודים עזבתי את עבודת הדיילות והשתלבתי כרכזת כ"א בחברת דנאל. שלא כמקובל, נשארתי בחברה זו במשך 3 שנים (לרוב עוברים לארגון כבר אחרי שנה בתחום) במהלכן אבי נפטר וילדתי את הבן השני שלי. משם עברתי לחברת השמה לבכירים, על מנת להרחיב את הניסיון המקצועי בתחום הגיוס ולצבור ניסיון בתחום הטכנולוגי וגיוס לתפקידים בכירים. עבדתי בחברה זו 8 שנים והגעתי לתחושת מיצוי.
הייתי לאחר כמעט 10 שנים בתחום, לא ידעתי אם אני רוצה להמשיך בדרכי המקצועית ולעבור לארגון או לצאת לדרך חדשה. ההתלבטות היתה גדולה, וקיבלתי המלצה להתייעץ עם רב שעוסק גם בייעוץ מקצועי ומשלב קריאת כף יד ונומרולוגיה. מה שזכור לי מכל השעות שישבתי איתו היה משפט אחד – "את צריכה לעסוק בתחום טיפולי. אם זה לא יקרה עכשיו ותלכי לעבוד בארגון, את תרגישי מיצוי מהר מאוד ותעשי את השינוי שאת מייחלת לו. אבל אם את עוד לא בשלה לשינוי, חכי לבשלות ואז צאי לדרך חדשה". ואכן כמו שתיאר זאת, התחלתי לעבוד בחברה גדולה ומובילה במשק, ותוך זמן מה הרגשתי מיצוי. אבל השינוי לא בא כל כך מהר, כי אני לא מרימה ידיים ומוותרת לעצמי ולקח לי זמן להחליט שאני עושה את זה ויוצאת לדרך חדשה. גיששתי לגבי אופציות שונות לשינוי מקצועי, לא ידעתי עוד מה מעניין אותי ובדקתי מספר תחומים שלכולם מכנה משותף – תחום טיפולי. בין השאר נתקלתי גם בלימודי הסבה לסיעוד וככל שעבר הזמן הבנתי שזה התחום שמעניין אותי.
כעבור 4 שנים, ועל רקע הבנה של שינויים שהולכים לקרות בארגון שככל הנראה לא ייטיבו איתי, במקביל לצורך שהתעורר בבית והצריך את נוכחותי הרציפה, קיבלתי החלטה לעזוב את הארגון. החלטה לצאת ללימודים עוד לא התגבשה במלואה. בעיקר הייתי צריכה רגע שקט, להיות בבית, להיות נוכחת אל מול הצורך שנוצר, ובעיקר להחליט מה אני רוצה לעשות עם עצמי. היציאה ללימודים היתה מפחידה – שנתיים וחצי מאוד אינטנסיביות, ירידה משמעותית ברמת השכר, הידיעה שיש צורך לנוכחותי בבית אבל בפועל ככל הנראה לא אהיה נוכחת כרצוי. כל אלו העלו פחדים וחששות מאוד גדולים. אבל ככל שעבר הזמן (ולא הרבה זמן, שבועיים-שלושה) החלטתי שאני עושה את זה כי אם לא עכשיו, אימתי. אם לא אעשה משהו למען עצמי, אמשיך להיות מתוסכלת, מיואשת ובעיקר לא מאושרת. הודעתי לבן זוגי על החלטתי ומהרגע שנרשמתי תוך 3 חודשים ישבתי בכיתת הלימוד והתחלתי את המסע שלי.
במקביל ללימודים מצאתי משרת סטודנטית במכבי ועבדתי לאורך הלימודים במרפאה ברחובות וחולון, מה שעזר לי לצבור ניסיון בתחום ולקבל שכר ובמקביל לקבל מלגת לימודים. הלימודים היו קשים ואינטנסיביים, אבל הרגשתי שאני במקום הנכון, עושה את מה שאני אוהבת, ולמרות האתגרים שעמדו בפניי צלחתי אותם בהצלחה. שנתיים וחצי אלו הוכיחו לי שהשמיים הם הגבול.
בסיום הלימודים ועל אף שהתחייבתי למכבי לעבוד שנתיים בתמורה למלגה שקיבלתי מהם, החלטתי בפעם השנייה ללכת אחרי הלב ולעבוד בבית חולים, ולא להמשיך בקהילה. החזרתי למכבי את המלגה ובשבוע הבא אני מתחילה בע"ה לעבוד באסותא אשדוד כאחות במלר"ד (מיון). ברור לי שזו רק תחילת הדרך, ומפה רק אפשר להמשיך לחלום ולהגשים את החלומות. יש עוד דרך ארוכה, קורס על בסיסי שמבחינתי הוא MUST ולהמשיך להתמקצע ללמוד ולהתפתח.
אני מאושרת מהשינוי שעשיתי, יודעת שמצאתי את מקומי והיום אני יכולה להגיד שאני במקום הנכון עבורי. הנתינה שבסיעוד ממלאת אותי, אני אוהבת את מה שאני עושה ואם צלחתי את השינוי הזה ואת הדרך הקשה הזו, הכל אפשרי מבחינתי. אין גיל לשינוי ורק צריך להעיז.
מה היו האתגרים/הקשיים בדרך לשינוי?
- האתגר הכלכלי –הפחד הכי גדול שלי.
- התפקוד של הבית – לאורך השנים הייתי אמא מאוד נוכחת, ולמרות שהילדים כבר גדלו עדיין דאגתי איך הבית יסתדר כשאני אתמסר למשהו אחר. לאורך הלימודים נאלצתי להתמודד עם הרבה אתגרים בבית, לצד האתגרים בלימודים אבל לאורך כל הדרך האמנתי שהמימוש והסיפוק האישי שלי משפיעים לטובה על הבית לא פחות מהנוכחות הרציפה.
- להיות שוב סטודנטית לאחר כל כך הרבה שנים – התמודדות עם כמויות של חומר, לחץ, תסכול, מבחנים. לא לגמרי הבנתי לאן אני נכנסת, ואולי טוב שכך 😊
- קולות מחלישים בסביבה הקרובה שלי – אנשים אהובים סביבי דאגו לי, תהו איך אצליח לעשות שינוי כה משמעותי.
מה עזר לשינוי לקרות?
- ההבנה שהולכים להיות שינויים בעבודה והצורך בנוכחותי בבית, למרות שבפועל הלימודים לא ממש אפשרו לי להיות בנוכחות מלאה מכל הבחינות.
- מיצוי ובשלות לשינוי – הבנה שהשינוי הוא כבר צורך, שלא יכולה להמשיך יותר באותה דרך, וחייבת לצאת לשינוי ולממש את עצמי.
- הנחישות והדבקות שלי במטרה, המוטיבציה והרצון שלי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת.
מה ההמלצות שלך למי שנמצא במקום בו היית בתחילת הדרך?
לפני שאני נותנת את ההמלצות שלי, חשוב לי להדגיש שההחלטה בסופו של יום היא החלטה אישית – שום עצה של מישהו אחר לא יכולה לשקף את מה שתעברי ומה שנכון לך, ובכל זאת כמה תובנות מהדרך שלי:
- לפני שיוצאים לשינוי חשוב לחקור, להתעניין, לקרוא, לשוחח – לקבל כמה שיותר מידע על השינוי שמכוונים אליו. לשאול אנשים שעשו אולי את אותה דרך, לקבל מהם נקודת מבט אישית לגבי החוויה שלהם וההתמודדות.
- לפני שיוצאים לשינוי ממליצה לקחת, אם אפשר כמובן, הפסקה ממרוץ החיים האינטנסיבי. רגע להיות עצמנו, לחשוב, לאגור כוחות, לייצר בהירות לגבי המבט קדימה.
- חומר למחשבה לחיים בכלל (שלמדתי ממנהלת שלי בעבר) – כאשר משהו לא זז בקצב הנכון, ומלווה ביותר מידי קשיים, כנראה שזה לא הדבר הנכון, כי כשאנחנו במסלול הנכון, בבחירות הנכונות, בסביבה הנכונה, הדברים זורמים.
איזה חיבורים/גשרים את רואה בין השינוי לבין עשייתך הקודמת?
המוטיב המקשר והמשותף בין מה שעשיתי בעבר לעיסוק הנוכחי הוא אנשים. להיות בצומת הדרכים או במקום בו האדם צריך אותנו, ולהיות לו לעזרה, לייעוץ, לתת את הפתרון הנכון או את הטיפול הנכון במקרה הנוכחי. אם במציאת עבודה או במשבר בריאותי. אחד הדברים שהיו לי קשים בעולם משאבי אנוש היה הצורך לראות את טובת הארגון, גם על חשבון טובת העובד. היום אני מרגישה שאיזנתי את עצמי והגעתי לעולם שמחובר יותר לאני האמיתי שלי.
הבט אמנותי שמדבר מבחינתך את השינוי
בצמתים מרכזיים וברגעי התלבטות שלי, אני פותחת בקלפים ומחפשת שם את התשובות. גם כעת בסיום הלימודים כאשר התלבטתי בין עבודה בבית חולים אחד לאחר, פרסתי לעצמי כדי לקבל תשובה איפה נכון לי לעבוד. נכון שמשולבת בזה תמיד תחושת הלב הפנימית, אבל זהו כלי שעוזר לי לקבל את ההחלטה הסופית. בפריסה לגבי אחד מבתי החולים יצאה תשובה של אס המטבעות. אס המטבעות הוא הקלף הגבוה ביותר. זהו קלף שמעיד על התחלה ברגל ימין, מעין "אור ירוק" ללכת לדרך חדשה ויחד עם זאת, זהו קלף שאומר שחשוב שנתכנן את הדרך, נהיה שקולים וזהירים ונתקדם בעיניים פקוחות. זוהי תשובה חיובית וודאית לשאלה של כן ולא. וזה היה האור הירוק שלי לקחת את ההחלטה ולהשיב תשובה חיובית.
