השינוי המקצועי התחיל בגיל 38: חברה הזמינה אותי לבית קפה לשיחה ואמרה לי:

"גלי, היום את מנכ"לית מצליחה, צעירה, של משרד יחסי ציבור משגשג, אבל אל תנוחי על זרי הדפנה, לא ירחק היום וגלי צעירה עם עיניים נוצצות תכנס ותדפוק על הדלת במשרד ותגיד לבעלים שהיא רוצה לעבוד פה. המשכורת שלה תהיה שליש משלך. לא יעבור זמן רב עד שהיא תחליף אותך. הבעלים יקרא לך ויעניק לך שעון רולקס מזהב עם הכיתוב 'תודה על תרומתך למשרד', או במקרה הגרוע הוא יעניק לך בטקס צנוע במשרד מגן עץ זית מלוינסקי עם אותו כיתוב. מה תעשי אז?"
המשפט האחרון שלה היה: "מה שאת צריכה זה 'שלט לדלת' גלי". כלומר: עסק בבעלותי. שלא תלוי באף אחד.

הייתי בהלם, זה לא היה בשדה האפשרויות שלי: אני שכירה בת שכירים, אבל בסופו של דבר מה שהיא אמרה דיבר אליי. למזלי, חשתי באותה תקופה מיצוי של עולם יחסי הציבור.
זו היתה נקודת היציאה למסע של שנתיים, שבו התחלתי לחקור מה הדבר הבא שמעניין אותי. וכשאדם מתכוונן השכינה נעה:
שנים לפני השינוי ארגון שליוויתי כיועצת תקשורת חיצונית, עבר תהליך שינוי ארגוני מהפכני מבוסס אימון אישי וארגוני. הבנתי שקורה פה משהו מאוד מעניין ונכנסתי לעומק התהליך הארגוני, כאשר שני המאמנים שליוו אותו משמשים לי מנטורים. זו היתה חווית למידה ועשייה מרתקת, חדשנית שהעיפה לי את הראש. המשכתי לנהל את החברה, אבל הן אני והן המאמנים שליוו את התהליך זכרנו זה את זה לטובה.
ואז – בדיוק כשהתחלתי את תקופת החקירה וההתכוננות שלי לזינוק הגדול החוצה, פונה אלי המאמן מאז, ושואל אותי:
"את כבר מספיק גדולה? טוב, אני פותח בית ספר לאימון, את באה?"

 התחלתי ללמוד אצלו, הרעיון של לסייע לאנשים להגשים את עצמם הדליק אותי לגמרי. בלעתי ספרים. ישבתי בכל שיעור בקצה הכיסא. אימנתי כל מי ומה שזז. פרחתי.
בנוסף באותן שנתיים ראיינתי כל מיני אנשים בנוגע ליציאה לעצמאות.
ביום הולדתי ה- 40 הודעתי לבוס שלי שעכשיו הזמן שלי לצאת לדרך חדשה.
החלטתי שהכיוון הוא לסייע לאנשים לעשות שינוי. נתתי לעצמי שנתיים שהגדרתי כ'תקופת טעימות': אימנתי מנהלים, סדנאות לילדים ליצירת חוויות חיוביות לגילאי 8-12, אימנתי נשים בטבע. בסופו של דבר עד החלטתי להתמקד באימון של מנהלים ומנהלות בארגונים. השליחות והפרקטיקה התחברו טוב. וב-15 השנים האחרונות  אימנתי, הרציתי והנחיתי מנהלים ומנהלות בארגונים מובילים כמו צהל, אינטל, לאומי, אוסם-נסטלה, PWC, סאפ וגם פיריון, סייברארק וסלברייט.

בחמש השנים האחרונות התחלתי לראות ששכירים אינם ערים לעובדה שללא התערבות יזומה עקומת התעסוקה שלהם תיראה כעקומת פעמון עצובה: לקראת גיל 42-47 בממוצע הם נכנסים לפלאטו ואח"כ ערכם התעסוקתי יורד בתלילות. ראיתי נשים שאיבדו את עולמן בשנייה: מתפקיד במיצוב מקצועי וכלכלי גבוה לרמות תפקיד, שכר ותנאים נמוכים בהרבה יותר.

אבל זה לא חייב להיות ככה! יש מה לעשות!

הבנתי שהשליחות שלי היא לפקוח את עיניהן ולשנות את עקומת הפעמון ל'עקומת שמעון', כמו שמעון פרס – שהמציא את עצמו כל כמה שנים מחדש, שמר על ערך תעסוקתי גבוה. באחריות כל שכירה להפוך כמותג בנפרד מהטייטל שלה בארגון שהוא פיקדון זמני בלבד. לקחת את האחריות לנהל את השווי התעסוקתי שלהם.
בשלוש השנים האחרונות התמקדתי בעבודה בדיגיטל. עוד לפני הקורונה עבדתי בזום ועכשיו זה סופי – לא מגיעה פיזית אלא עובדת אך ורק מרחוק. וזה מאפשר לעבוד מכל מקום ולשלב עבודה וטיולים שהם הכיף שלי.

בנוגע לבחירה שלי בזוגיות עם אשה – התחיל לקרות בינינו משהו, אמרתי לעצמי: וואו מה קורה לי פה, זה היה מוזר, לא מוכר, אבל מאוד מסעיר. חשבתי מה יהיה עם הילדים – איך הם יגיבו. אבל החלטתי לזרום. זה לא היה מובן מאליו. היו הרבה מהמורות בדרך, אבל בשורה התחתונה אני נותנת דין וחשבון רק לעצמי. אני מאושרת על הבחירה הזו.