הקושי הכי גדול היה שבהתחלה זה לא הלך… הנושא הפחיד את המנהלים והארגונים שפניתי אליהם. רצו "סדנת ניהול זמן". אבל כששמתי את הבעיה האמיתית על השולחן, מעט היו הארגונים שהסכימו להסתכל למציאות בעיניים. היה מנכ"ל שאמר לי "אבל אני רוצה שהם יהיו בלחץ", מבלי שהיה מוכן לשקול ולהבין את המחירים שאנשים משלמים על הלחץ הזה ואת המחיר שהחברה שהוא מנהל משלמת.
זה כל כך לא הלך בהתחלה, שאחרי שנתיים ומשהו פשוט עזבתי את זה והמשכתי להנחות תוכניות פיתוח מנהלים ולעסוק בייעוץ ארגוני קלאסי, בלי לגעת בכלל בנושא של לחץ וחוסן.
זה היה לי מאד קשה. באותה תקופה היה לי עוד מיזם שעשיתי עם חבר – ניסינו להקים סטארט אפ שייתן מענה ל"אני רק שאלה" באמצעות ייעוץ אינטרנטי ממוקד מומחים. גם זה נפל.
הרגשתי שאני לא מוצאת את המקום שלי. מצד אחד דווקא על הנושא של הלחץ הרגשתי שזה זה, שזה מעניין אותי ומלהיב אותי, ויותר מזה – הרגשתי שליחות. הרגשתי שאני מקדמת משהו שהוא חשוב ומשמעותי. משהו שיכול להשפיע לטובה על החיים, הבריאות, המשפחות של אנשים רבים. תסכל אותי שנתקלתי בקירות. לא הבנתי איך יכול להיות שאנשים לא רואים את זה כמוני!
בסוף מה שקרה זה שאחרי כמה חודשים לקוח אחד פתאום נזכר שדיברתי איתו על הנושא הזה, והוא הזמין אותי להנחות סדנה לכל המחלקה שלו.
בניתי להם סדנה חדשה וכל כך נהניתי להנחות אותה! הרגשתי שוב שאני בחיים. שזה הדבר הבא שלי. ואז לא הרפיתי יותר.
היו לי סדנאות חשיפה שבהן הזמנתי מאות מנהלות מש"א, אישרו 70 והגיעו 5. אני זוכרת מפגש חשיפה אחד שעשינו בחברה מסוימת, שבאו כל כך מעט אנשים, שמנהלת משאבי אנוש של החברה הכניסה לי לחדר עובדים שהיא מצאה במסדרון רק כדי לעודד אותי…
אבל הסבלנות משתלמת והיום אני עוסקת כמעט אך ורק בחוסן והתמודדות עם לחץ, בתהליכי עומק בארגונים, הרצאות וסדנאות, אבחון, ייעוץ ועוד.