ספרי על עצמך בכמה משפטים
אני בת 55, בת זוג של רפי, אמא של נעם (25), יסמין (20), איתמר (17). גדלתי במושב בית שערים בעמק יזרעאל ובעשרים שנים האחרונות אני גרה במושב מזור, במרכז.
אני יועצת ארגונית, במקצועי, שותפה ומייסדת בחברת לוטם – אסטרטגיות לפיתוח ארגונים.
בתוך העשייה שלי בלוטם, אני מחד מנהלת, חלק מצוות השותפים, מנהלת את היחידה המקצועית , ומנהלת לקוחות ופרויקטים גדולים. ומאידך עם לקוחות: מלווה בכירים והנהלות בתהליכים מערכתיים-אסטרטגיים, ומנחה קבוצות של מנהלים בכירים. בשנים האחרונות עוסקת יותר ויותר בעשייה מערכתית, המשפיעה על החברה בישראל, פרויקטים עם משרדי ממשלה, ועם החברה האזרחית.
אני גם משוררת. וסטודנטית לתואר שני של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.
מה השינוי שעשית באמצע החיים?
הוספתי לתעודת הזהות שלי את המילה – משוררת.
נתתי מקום בחיים שלי למרכיב של יצירה אמנותית, של כתיבה.
באוקטובר 2019, הוצאתי ספר שירה. "בעור הזמן" בהוצאת "ספרי עיתון 77", בעריכת דורי מנור.
איך נוצר השינוי? מה הוביל אליו?
הנושא של כתיבה נמצא אצלי מאז שאני מכירה את עצמי:
תמיד אהבתי ספרות, תנך, לשון. היו לי מורים, בעיקר מורות טובות, לספרות ותנך בחטיבת הבינים ובתיכון וגם ביסודי. מצאתי את עצמי כותבת למגירה, או לאנשים.
אני חושבת שב י"א – י"ב התחלתי ממש לכתוב – למגירה.
עם השנים ועם התבגרותי צללתי לקריירה ולהורות. הכתיבה הייתה שם 'בקטנה': הייתי כותבת לאנשים אהובים, לעיתים כתבתי משהו אומנותי: שירים בעיקר, סיפור ילדים, סיפור קצר ששלחתי לתחרות של 'הארץ'.
לאורך השנים המצאתי את עצמי חוזרת ונמשכת לכתיבה , ניסיתי להבין -מה הייעוד שלי עם הכתיבה?
השינוי שבעיקרו הוא מתן מקום משמעותי לכתיבה בחיי קרה לפני 3 שנים:
איבדתי את אחי היקר בתאונה. האובדן הפתאומי השפיע עלי בהרבה דרכים, השילוב של טראומה ועצב לא נגמר, היה קטליזטור לצורך בכתיבה וביטוי וגם חידד את הבנת הסופיות של כולנו. האבדן של אחי הצטרף לאבדן של אמא מספר שנים לפני כן.
באותה תקופה חיפשתי מקום ללמוד בו כתיבה, לא ידעתי אם הכיוון הוא פרוזה או שירה, ואז לקוח אמר לי בהקשר מקצועי: 'אני אוהב את החשיבה התמציתית שלך', לקחתי את זה כסימן 😊 וזה כיוון אותי לשירה. בהמלצת קולגות שלי נרשמתי לסדנת שירה, שבסוף לא נפתחה. לאחר כמה חודשים בפגישה עם אחת מהן הנושא שוב עלה, היא אמרה לי: שמעתי שדורי מנור פותח סדנא.
אחרי השיחה איתה נכנסתי לאוטו ואיך שאני פותחת את הרדיו אני שומעת שמקריאים שיר של דורי מנור… . בסוף היום נכנסתי שוב לאוטו בדרך הביתה וברדיו שידור חוזר של הקראת אותו השיר. עם שני סימנים ביום לא מתווכחים – למחרת התקשרתי ונרשמתי לסדנה.
נהנתי בסדנא בצורה בלתי רגילה. משהו התממש. משהו שהיה שם, פתאום מצא את המקום שלו. התחברתי מאוד לדגש של דורי על הבניה של השירה: משקל, חריזה, מבנים שונים.
הסדנא הייתה מוצלחת והתמשכה באותו הרכב משתתפים כמעט , על פני שלושה מחזורים, סה"כ שנה וחצי.
תוך כדי, הבשלתי להוצאת ספר.
הוצאתי את ספר השירה שלי בסוף 2019. בספר יש הרבה שירים שעוסקים באובדן וגם שירים שמבטאים חוויות של הילדות, של הטבע, מתוך 'זיכרון הילדות החושי' כפי שכתב העורך, דורי מנור, בדבריו בגב העטיפה.
מאז אני כל הזמן כותבת. לא ברגע מסוים ביום או בשבוע, אלא כשמגיע אלי השיר. ואם באותו זמן אין לי פניות , אני רושמת את מה שעלה, וחוזרת אליו מאוחר יותר.
אחרי שהסתיימה שנה וחצי של סדנאות לא יכולתי לחשוב שהעיסוק הזה לא יהיה חלק מהחיים שלי ונרשמתי ללימודי תואר שני בספרות בדגש כתיבה יוצרת. עשיתי שנה של השלמות והשנה אני מתחילה את התואר.
מה היו האתגרים/הקשיים בדרך לשינוי?
האתגרים שהיו עדיין קיימים היום:
האתגר הפנימי – לתת מקום לכתיבה. להעז. להיחשף. לעמוד בביקורת.
להתמודד עם ספקות עצמיים – ומה אם אני לא כותבת טוב?!.
היו לי חששות קונקרטיים שנוגעים לזמן ולפניות – אני מאוד מושקעת בלוטם, בלקוחות, בפרויקטים. חששתי שהכתיבה והלימודים משמעם תוספת עומס ללוז הצפוף גם ככה. וצדקתי.. .
מה עזר לשינוי לקרות?
משהו בגיל אמצע החיים: אמרתי לעצמי – אם אני רוצה עוד משהו לעשות אז זה עכשיו.
ההקשר הזה של סופיות הדברים התחדד בעקבות האובדן של אחי.
המקום המחפש שלי – נתתי לו מקום, חיפשתי, שאלתי. הגעתי להבנה שכתיבה היא חלק ממני.
תמיכה – תמיכה של רפי , בן זוגי, תמיכה מקצועית של מנחה הסדנא שהפך לעורך הספר, של הקבוצה, של קולגות, של חברים, משפחה.
מה ההמלצות שלך למי שנמצא במקום בו היית בתחילת הדרך?
לדבר את השיח הפנימי, את החיפוש, גם החוצה: עם אנשים שמחזיקים קשר/מפתח/דלת/אהבה, למה שמעניין אותך.
להקשיב. גם לעצמך. גם לאנשים אחרים. אני הגעתי לסדנא דרך כך שהקשבתי לאנשים.
גם להקשיב לסימנים.
ללכת למסגרת שתעזור להתגבש, למצוא את האבן הראשונה שממנה ניתן להתחיל. הרבה פעמים זה קשור באיזושהי למידה או הדרכה. ופשוט להתחיל, למצוא את נקודת ההתחלה ולהבין שהיא נקודת התחלה שאין לדעת לאן תוביל.
איזה חיבורים/גשרים את רואה בין השינוי לבין עשייתך הקודמת?
יש הרבה מאפיינים יעוציים שלי שבאים לידי ביטוי גם בשירה שלי:
למשל הבניה – כיועצת אני עובדת הרבה עם מבנים שבהם נוצר תוכן . אני משקיעה הרבה בהבניה ובתוכה מתאפשר חופש. האופן שבו אני מתערבת כיועצת, דומה למידת ההתערבות ככותבת – אני מעדיפה את העמדה המתבוננת והמאפשרת ופחות את העמדה הישירה, השולטת או הקונקרטית . אני חושבת שבכתיבה שלי יש אוניברסליות, והיא פתוחה למגוון ההקשרים אישיים של הקוראים.
אני משתמשת הרבה בדימוים ומטפורות כדי לתאר דינמיקות או אבחנות ארגוניות, לעצמי וגם לנועצים. זה מקדם הבנה. ואם אני יכולה להעיד על עצמי, היצירתיות קימת אצלי גם בעבודה המקצועית.
הבט אמנותי שמדבר מבחינתך את השינוי
בחרתי את התמונה של מיכל ויטליס, 'ישנה באדום'. יש בה משהו בין חלום למציאות, בין שינה להתעוררות. התהליך הזה הוא תהליך של התעוררות. יש בה שילוב בין משהו רגוע למשהו מטריד.
התמונה הזו תלויה אצלי בבית והיא גם הבסיס לעיצוב הכריכה של הספר.
ג'ון דאן , השיר – No man is an island – כולנו כבני קשורים אחד לשני. כל מה שקורה בחברה שלנו הוא אנחנו, הוא אני.
אין טובים ורעים, אין 'אחרים'.
"אל תשאל למי הפעמונים מצלצלים – הם מצלצלים לך".
