ספרי על עצמך בכמה משפטים
אני אדם של התפתחות מתמדת, של להיות כל פעם עוד קצת הגרסא היותר טובה של עצמי, כאמא, כבת זוג, כאשת מקצוע, כחברה, כבת, כאחות…
את המקום הזה של התפתחות מתמדת אני מנסה לאפשר לאנשים אחרים.
אני לא חושבת על עצמי כאמיצה, לא יתפסו אותי בבנג'י או בצניחה חופשית, אבל כשאני מסתכלת לאחור על תהליכי ההתפתחות שלי אני מבינה שהייתי אמיצה בהם.
אמא לשתי מתבגרות, בת זוג ובעולם הזה כבר 47 שנים.
מה השינוי שעשית באמצע החיים?
שני שינויים מרכזיים:
הפכתי את המיינדפולנס מתירגול למקצוע,
ועברתי מעולם המבוגרים והעסקים לעולם הילדים והחינוך.
מלהיות יועצת ארגונית שמתמחה בפיתוח מנהיגות הפכתי למורה למיינדפולנס למבוגרים ולילדים, כאשר חלק ניכר מהזמן שלי אני עובדת עם צוותי חינוך בבתי ספר.
איך נוצר השינוי? מה הוביל אליו?
השינוי שעשיתי לא קרה בבת אחת, זה היה תהליך של תנועות קטנות, כמו סיבוב של נושאת מטוסים. הלכתי על הגשר בלי לדעת מה יהיה בסופו. בכל נקודה שאלתי מה מדויק לי לאותו הרגע. היום כשאני מסתכלת איפה אני נמצאת – זה בדיוק איפה שרציתי להיות, אבל לא ידעתי את זה תוך כדי.
החוט שהוביל אותי לשינוי היה הסקרנות שלי. תמיד הייתי אדם סקרן וגם כיועצת ארגונית הלכתי לזירות שהיו לא טריוויאליות, למשל סדנת ניהול משולבת ריצה, סדנה של זהות והופעה בעולם העבודה, אימון בגישת הפסיכולוגיה האדלריאנית, ועוד.
הסקרנות הזו הובילה אותי לקורס על בודהיזם למאמנים ויועצים. הייתי מאוד מוכוונת לערך המקצועי שהקורס ייתן לי ושאלתי את המנחה: מה יצא לי מזה מקצועית? המנחה ענה: לא ייצא לך כלום. דווקא התשובה שלו עוררה בי סקרנות, והלכתי לקורס. בסופו של דבר מה שיצא זה שמצאתי דרך יותר נכונה לי לחיות את החיים האלו. התחברתי מאוד לעולם המדיטציה, המשכתי ללמוד בודהיזם, ולתרגל לבד ובריטריטים. המדיטציה הפכה להיות חלק מייטיב בחיי.
בסופו של דבר הקורס גם תרם לי מקצועית: אחד הגילויים המשמעותיים היה הערך של שקט.
כמנחת קבוצות היה לי מאוד חשוב במשך שנים שאנשים ידברו. הקורס הראשון הזה לימד אותי שלמידה יכולה להתרחש גם בשקט מוחלט, שתהליכי התבוננות אדם יכול לעשות בינו ובין עצמו אם הוא רק מקבל את המרחב והתמיכה, ושלפעמים זו יכולה להיות למידה מאוד משמעותית ומדויקת.
בשנים שלאחר אותו קורס ראשון, חשבתי ללכת ללמוד קורס של הוראת שפת הקשב – מיינדפולנס לילדים. ההתלבטות הייתה "איך לעזאזל זה קשור אלי ולמה שאקדיש יום בשבוע ללימודים כאלו?!". המחשבה הזו גרמה לי לדחות את ההחלטה ולבחור בינתיים בקורסים אחרים שהיו רלבנטיים לעבודה שלי. לאחר כמה שנים, הבשילה בי הבחירה ללכת על זה: להשקיע את הזמן ואת הכסף במשהו שמאוד רחוק ממני אך מרגיש לי נכון.
כשסיימתי את הקורס הבנתי שאם אני לא מתחילה לעשות עם זה משהו מיד, זה כל כך רחוק מהעולם שלי שזה פשוט יתפוגג. הלכתי והצעתי את עצמי כמעט בהתנדבות לבית ספר בדרום תל אביב שלימד את שפת הקשב. מצאתי את עצמי נכנסת ללמד בכיתות א' וב' בבית ספר יסודי. מלמדת ילדים היבטים לא טריוואליים כמו לנשום, לעצום עיניים, לשים לב לגוף.. .
במקביל המשכתי לעבוד כיועצת ארגונית.
הצעד הבא שסימל וחיזק את הבחירה במיינדפולנס היה למידה בקורס להנחיית מיינדפולנס למבוגרים. הקורס היה ארוך, יקר, ושוב – התלבטתי אם נכון להשקיע בו (ובי) והחלטתי שכן.
בעקבות הקורס הרחבתי את העיסוק שלי במיינדפולנס והתחלתי להנחות גם קבוצות של מבוגרים.
לאט לאט המיינדפולנס תפס חלק גדול יותר ויותר בעשייה המקצועית שלי.
חוויתי את שני התחומים המקצועיים שלי כנבדלים מאוד: יצאתי מהייעוץ הארגוני אל עבר עולם המיינדפולנס, בתחושה שלי חוויתי סוג של מהפך.
אבל אז חלה תפנית בעלילה – התחלתי לעבוד במרכז סגול למוח ותודעה במרכז הבינתחומי הרצליה. השתלבתי בצוות שמוביל את תכנית בי"ס סגול – תכנית רב תחומית להטמעת מיומנויות חברתיות רגשיות מבוססות מיינדפולנס, בבתי ספר. פתאום הסתבר שהתחומים שלכאורה היו שונים מתכנסים לשלם אחד. אני זוכרת שעמוס, מנהל התכנית אמר לי: את מביאה את כל מה שאנחנו צריכים – את מבינה ארגונים, את מבינה מנהלים, את מבינה תהליכי שינוי, את מבינה מיינדפולנס, את עתירת ניסיון בהנחיה של מבוגרים, את מורה לילדים ואת עובדת בבית ספר. תמיד ראיתי באקלקטיות הזו חולשה ופתאום הדבר הזה הפך להיות ה ערך. היום אני מלווה בתי ספר בתהליך השינוי, מנחה קורסי מבוא למיינדפולנס ומיינדפולנס בחינוך, ומרכזת את תחום המנהיגות הקשובה. אני משתמשת הן ביכולות היעוציות וההנחייתיות שלי והן במיומנויות המיינדפולנס.
השינוי התעסוקתי היה הרבה יותר משינוי מקצועי, נפתח לי עולם חדש, אנשים חדשים, שפה חדשה, מצאתי את עצמי עובדת עם אנשים מלאי חזון שעוסקים בחינוך הלכה למעשה, ושיש להם כמיהה לעשות שינוי חברתי.
מה היו האתגרים/הקשיים בדרך לשינוי?
שינוי סטטוס – עשיתי מעבר 'מקומת ההנהלה בקומה 14 לכיתה א' בבי"ס יסודי'.
אחד ההיבטים שסימל את הקושי הזה היה השלב של לשתף אנשים בשינוי. לספר לאנשים שעובדים אתי, יועצים, מנהלים, לקוחות ואפילו להורים שלי, שאני מורה בבית ספר. חששתי מתגובה של פליאה, "מה הקשר?" אולי אפילו יגידו "מה עובר עליה?". זו אכן הייתה התגובה של חלק מהאנשים, אך רבים גם התעניינו, פירגנו ואפילו לקחו מכך השראה. אני ידעתי שהשינוי עמוק ונכון ושיש קשר, אבל עדיין זו היתה נקודת ציון, להכיל את המבט של העולם החיצוני, עד שהשינוי התייצב מבפנים.
'הגירה' לעולם חדש – הגעתי לעולם עם שפה אחרת, אנשים אחרים, מתלבשים אחרת, עולם שאין לי בו קשרים, אין לי בו חברים. התחלה עם כל המשמעויות שלה. התחלתי ממש מהתחלה.
פרידה מזהות – אף פעם לא חשבתי שאעסוק אחוז כל כך ניכר מהמשרה שלי במיינדפולנס. חשבתי שאהיה יועצת ארגונית מומחית בפיתוח מנהיגות כל חיי. זו הייתה הזהות שלי, העולם החברתי שלי, האנשים שהתפתחתי לצידם.
ופתאום יש צורך לגבש זהות מעודכנת, כזו שמגדירה את האני החדשה, אולי סמלי שכבר שנים שאני עמוק בתוך המיינדפולנס ועדיין החתימה שלי במייל היא של היועצת הארגונית.. .
במיינדפולנס יש משפט של "אין שינוי בלי ויתור" – יש דברים שצריך להרפות מהם, ונכון להרפות מהם כי הם כבר פחות נכונים, אבל זה עדיין קשה. כמו עץ שמשיר חלק מהעלים שלו שכבר לא נכונים להמשך הצמיחה.
מה עזר לשינוי לקרות?
התפיסה של המיינדפולנס עזרה לי – בתירגול מתרגלים את השריר ששום דבר הוא לא הצלחה או כשלון. השנה הראשונה שלי כמורה בבית ספר היתה איומה. אני אומרת בחצי בדיחה שהדבר הכי טוב בשנה הזו היה שהמשכתי לשנה השניה. התירגול סייע ליכולת להיות עם חוסר ודאות, עם חוסר ידיעה לאן המסע הזה לוקח אותי.
עצם השינוי המקצועי נתן דחיפה להטמעה של המיינדפולנס לתוך החיים שלי.
הזמן בו אני מלמדת בבית הספר הוא תירגול עבורי לא פחות מאשר עבור הילדים והמורים. היכולת להכנס לבית ספר שהוא מקום כאוטי ומשתנה, עם טונות של אינטראקציות, עם המון רגשות חזקים של ילדים ושל צוות ולמצוא את עצמי מתרגלת יציבות ונתינה בתוך המקום הזה, מהווה חיזוק ליכולות המיינדפולנס שלי. העבודה שלי היום מאפשרת לי לתרגל המון. מאפשרת לי להיות בתוך המרחב של התוכן ולשמור ולטפח את השינוי המהותי שהמיינדפולנס יצר בחיי, וגם להיטיב עם אחרים.
התמיכה הבלתי מסויגת של בן זוגי בכך שאני יכולה להשקיע זמן וכסף במשהו שלא ברור למה הוא קשור ולאן הוא הולך, משהו 'לא תכליתי'.
מה ההמלצות שלך למי שנמצא במקום בו היית בתחילת הדרך?
בהתפתחות מקצועית מדברים הרבה פעמים בשפה של מטרות. אבל האמת היא שתהליכי התפתחות הם יותר תולדה של התכוונות. לפעמים השביל נסלל על ידי הרבה עצירות בהן שאלתי – מה נכון לי עכשיו? מה עושה לי טוב? מה ממלא אותי בתחושה של משמעות, סקרנות ועניין?
בהתכוונות אי אפשר לדעת מה יהיו התוצאות, אבל אם מקשיבים באמת, אפשר לבחור בכל שלב את הדבר הקטן הבא.
לא לפחד לא לדעת, לא לפחד מכך שהדברים לא ברורים, הרבה פעמים לא עושים צעד כי אין את כל התמונה בראש, להבין שאולי כרגע לא יכולה להיות לך התמונה בראש, אבל עדיין להסכים לנוע קדימה, להסכים לעשות את הדברים שמרגישים נכון בבטן גם אם אין להם מטרה תכליתית, לצאת להרפתקאות קטנות: קורס כתיבה, נגינה בחליל. לטעות וללכת לאיבוד.
לסמוך על עצמי שאני אראה לי את הדרך.
איזה חיבורים/גשרים את רואה בין השינוי לבין עשייתך הקודמת?
כמו שתארתי, בשלב מסוים של תהליך השינוי היתה בי הפרדה מאוד גדולה בין היועצת הארגונית למנחת המיינדפולנס שבי. ככל שהזמן חולף אני מבינה שמה שאני היום הוא התוצר של כל הדרך הארוכה שעשיתי גם בעולמות המנהיגות והיעוץ.
החיבור לעיסוק שלי כמנחת מיינדפולנס היום, דומה לחיבור שהיה לי לעבודתי כיועצת ארגונית שמתמחה בפיתוח מנהיגות: אמונה בערך של הידע והמיומנויות שאני מנגישה, תפיסה עמוקה שאנשים יכולים להתפתח ולהשתנות, ורצון להיטיב.
וכמובן המיומנויות של היועצת משרתות אותי גם היום: בהנחייה שלי, בזוית יעוצית בתוך ארגון שנקרא בית ספר סביב עולם תוכן מיינדפולנס.
הבט אמנותי שמדבר מבחינתך את השינוי
