מגבר אמצע החיים

עפרית כהנא: מסמנכלית מש"א לעובדת סוציאלית

רוצה להתחיל בשינוי שלך?

אימון אישי למגבר אמצע החיים

אימון אישי להתפתחות

רוצה לקרוא עוד על שינויים באמצע החיים?

כתובת מייל, קליק ועדכונים בדרך אליך!

ספרי על עצמך בכמה משפטים

אוהבת אנשים, שינויים, טבע, טיולים, נסיעות בעולם.
בשנים האחרונות למדתי שאני גם אוהבת לרוץ.. .
אני בת 51, נשואה, אמא ל 3 ילדים אהובים (22, 14, 11).
גרה בקיבוץ כפר מנחם – אוהבת מאוד את המקום ואת חיי הקהילה שיש בו, אחת ההחלטות הטובות שעשינו בן זוגי ואני – עבורנו ועבור ילדינו היתה הבחירה לבנות בית כאן בהרחבה הקהילתית

מה השינוי שעשית באמצע החיים?

לאחר שנים של קריירה משגשגת ואינטנסיבית בעולמות משאבי אנוש, שבשיאה הייתי סמנכ"לית משאבי אנוש של yes, התחלתי בגיל 42 במסע  שכלל הרבה שינויים מהותיים: מעבר למגזר הממשלתי ובהמשך הציבורי ואחריו למגזר החברתי  ולאחר מכן הסבה  לעבודה סוציאלית.
כיום אני משלבת:  תפקיד  של ליווי נערות בסיכון כעובדת סוציאלית לבין יעוץ ארגוני וליווי מנהלים כעצמאית בארגונים עיסקיים וטיפול  פרטני בקליניקה .

איך נוצר השינוי? מה הוביל אליו?

כשאני מתבוננת על עברי, על כל  השינויים שעשיתי, מוטיב השינוי החל כבר בגיל צעיר: נולדתי וגדלתי בדימונה ולמרות שלא היו לי בעיות חברתיות, תמיד פיעמה תחושת זרות ואאוטסיידריות שהעירו בי רצון עז לשינוי.  מגיל צעיר ביקשתי מהוריי שנעבור לגור בעיר אחרת, לא הרפיתי עד שהוריי השתכנעו לבצע את המעבר. הוריי החליטו לעבור  לבאר שבע כשהייתי בת 12 . המעבר שידרג את חיי ואת חיי משפחתי בכל היבטי החיים: עברנו לבית פרטי, בשכונת מגורים מצוינת, בית ספר יסודי מצוין בו רכשתי חברים חדשים איתם עברתי לתיכון, לצופים ולמעשה חברותיי הטובות ביותר עד היום הן מבאר שבע.

השינוי המשמעותי הבא היה בצבא: התגייסתי לתפקיד מש"קית חוי"ה (חינוך וידיעת הארץ). תחילת השרות הצבאי בקורס היה כרוך בעומס  ריגשי גבוה מאד. הקורס הפגיש אותי עם בנות עוצמתיות, שאפתניות , דומיננטיות ובעיקר בעלות רקע סוציו אקונומי שונה  משל משפחתי- בהכללה מרביתן היו בנות רופאים, שופטים, אנשי אקדמיה, מנהלים בכירים ורובן היו  מהאליטה הישראלית (קיבוצים, ירושלמיות ובנות מושבי השרון). הפערים היו גדולים – המפגש עימת אותי עם תחושת נחיתות של מי שמגיעה מהפריפריה. בסופו של דבר השרות הצבאי היה חוויה משמעותית ומעצימה. התפקיד שמילאתי כקצינת הסברה במדרשה לחינוך מפקדים  בהר גילה עיצב אותי כאדם ובהמשך גם מקצועית. התפקיד הצבאי למעשה סלל את המשך דרכי ופתח לי צוהר לעולמות הדרכה, הנחיה וניהול משאבי אנוש בהמשך הדרך. למדתי שיש תחום שנקרא משאבי אנוש.

התפקיד הראשון שלי כמנהלת משאבי אנוש היה במפעל תלמה בערד, זה היה "בית ספר" למשאבי אנוש: יחסי עבודה – הסכמים קיבוציים, תהליכי שינוי ארגוני, הדרכה ופיתוח עובדים, הטמעת מערכות ציוד מתקדם ועוד. אחרי 5 שנים הבנתי שהגיע הזמן לנוע הלאה ועברתי לתפקיד מנהלת מש"א בחברת yes  שהיתה אז בשלבי הקמה. הארגון  היה בהתהוות, הכל ראשוני ומאתגר, אנשים נהדרים, אינטנסיביות עצומה. מאוד אהבתי את זה.
yes  גדלה כל הזמן והשתנתה ואני צמחתי והתפתחתי יחד עם הארגון: עברתי 4-5 תפקידים מגוונים עד לתפקיד סמנכ"ל מש"א. מילאתי את התפקיד הזה בטוטאליות, התלהבות והמון המון השקעה. התפקיד והתרבות הארגונית היו כאלה שעובדים מסביב לשעון, בעוצמות גבוהות, הרבה אקשן, הייתי ממש "מכורה" לזה.

אחרי 12 שנה בגיל 43 החלטתי לעזוב. לא ידעתי לאן, רק ידעתי שאני עייפה , ועם תחושת מיצוי גבוהה. בחנתי אופציות אחרות ולא מצאתי תפקיד שסיקרן אותי.
עשיתי  עצירה בחיים המקצועיים. התחלתי לרוץ, התלהבתי מהתחביב ולאט לאט הריצה תפסה  נפח גדול יותר בחיי: כל פעם בחרתי עוד יעדים משמעותיים ואפילו השתתפתי במרתון טבריה וכמה טריאתלונים.
במקביל התחלתי לבדוק אופציות תעסוקתיות. המגזר הממשלתי- ציבורי סיקרן אותי. נפגשתי  עם מנכל שרות התעסוקה שהציע לי להיות יועצת בכירה שלו, התפקיד היה מאתגר ומשמעותי . נחשפתי לעולם מקצועי שונה מאד ממה שהכרתי, תרבות ארגונית ופוליטיקה ארגונית שונה מאד מהעולמות העסקיים מהם הגעתי וזה ריתק אותי. השינויים שהובלנו יחד כל הצוות הניהולי היו משמעותיים, מעניינים ולמדתי שם רבות על עצמי ועל אוכלוסיות מרובות חסמים.  הדבר הבא הגיע בעקבות מינויו של יונה ויזנטל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בפירוק, יונה הציע לי לנהל יחד איתו את השלב הקריטי  של רשות השידור בפירוק. מוניתי  לתפקיד סמנכ"לית מש"א של הארגון בתקופה כאובה ומורכבת בחיי הארגון – תקופה של סגירה ופיטורים שהתנהלו בצילה של חקיקה שנגזרו ממנה אכזריות וחוסר רגישות כלפי העובדים. התקופה הזו היתה מתסכלת, עצובה ומלאת מאבקים במגוון זירות. החלטתי לעזוב.

שוב הגעתי לצומת – החלטתי שאני לא מעוניינת למלא תפקיד ניהול מש"א בעוד ארגון, אבל נשאלה השאלה  לאן תוביל הפניה לכיוון השני? המשכתי לחפש ממה אני נהנית במיוחד, ואז התחדדה הידיעה שהיתה חלק ממני שנים רבות קודם לכן: משיכה לטיפול ולקשר פרטני  עם אנשים  לאו דווקא במסגרת ארגונית ואף התמקדות באנשים שחוו משבר או קושי ומעוניינים לעבור תהליך אישי- ריגשי.
בשיחת ליווי מקצועית עם איש מקצוע שליווה אותי במשך השנים,  הוא אמר לי: "לכי עם מה שהלב שלך אומר לך, לכי להיות אשת טיפול". באותו יום  ממש נרשמתי ללימודי הסבה לתואר שני בעבודה סוציאלית.
ואני  בת 45.
למדתי בתכנית לימודים של כמעט משרה מלאה: יומיים בשבוע לימודים, יומיים בשבוע הכשרה מעשית ב"שטח". במקביל עבדתי כמנהלת מש"א בעמותה.
מאוד נהנתי מהלימודים, נפתח בפניי עולם חדש ומהנה, גיליתי מגוון של נושאים שחובקים את עולם הטיפול, מרצים מצוינים ומוכשרים  שרובם עסקו ועוסקים בעיסוק עצמו כעובדים סוציאליים ולא רק אנשי אקדמיה.

לאחר הלימודים מצאתי תפקיד של  ליווי צעירות בסיכון כהכנה לחיים העצמאיים שלהן. הרעיון הוא ללוות ולסייע לצעירות להציב לעצמן מטרות אישיות ויחד איתן לשאוף להשגתן. מזה  שלוש שנים אני  מלווה את הצעירות במשרה חלקית. בשאר זמני  אני עובדת כיועצת ארגונית ויועצת קריירה ותהליכי שינוי.

לאחרונה, בעקבות החשיפה שלי לעולם הריצה, למדתי וסיימתי קורס מטפלים באמצעות ריצה.  זהו שילוב  בין עולם הריצה לעולם הטיפול. גיליתי  כלי מדהים ועוצמתי. התחום מבטא את  ההתפתחות והשינוי הנוכחי בו אני עוסקת: טיפול באנשים באמצעות ריצה.  הטיפול
המוכר בקליניקה שנעשה בישיבה של המטפל והמטופל, עובר למרחב הפתוח ומהווה את הבסיס לקשר הטיפולי.

מה היו האתגרים/הקשיים בדרך לשינוי?

החשש הגדול היה מפני החזרה לעמדת הסטודנטית, העומס שכרוך במסגרת אקדמית שכזו:  מבחנים, עבודות ,נוכחות חובה וכו'.  בסופו של דבר החשש הזה התבדה והתואר הזה חשף אותי לאקדמיה פחות תאורטית , יותר יישומית.

אתגר נוסף היה הדימוי המקצועי הנמוך ממנו סובלות עובדות סוציאליות. הגעתי מתפקידי מש"א בהם יש הכרה חברתית ויחוס מקצועי גבוה וחששתי לספוג תגובות לא מפרגנות ובעיקר מקטינות.

ההיבט הכלכלי – ידוע לכל כמה מרוויחות עובדות סוציאליות כיום (וזה אחרי מאבקים רבים) – זו ירידה משמעותית בהכנסה ומצריך שינוי תפיסה וסדר עדיפויות חדש.

מה עזר לשינוי לקרות?

הכח המניע שלי זה להיות בתנועה. עמידה במקום מפחידה אותי. הגיוון, הלמידה מניעים אותי.. שינוי מהווה עבורי חומר בערה.

היתרונות של המעבר – לעבוד פחות קשה: מעבודה סופר אינטנסיבית, להרפות ולשחרר את קצב החיים שלי. חיפשתי איזון וזה בהחלט מתאפשר כשיוצאים  ממירוץ התפקידים הבכירים בעולם העסקי.

דבר משמעותי שסייע לי – הריצה והעיסוק בספורט – בריצה יש משהו מדיטטיבי, אנדורפינים שמשתחררים, אנשים חדשים, עולם תוכן חדש. החלפתי התמכרות לעבודה בהתמכרות לריצה.

מה ההמלצות שלך למי שנמצא במקום בו היית בתחילת הדרך?

לחשוב על הוויתורים שנגזרים מהשינוי שרוצים לעשות: הרגשיים, הבטחון הכלכלי, סטטוס, דימוי עצמי ולנתח את היכולת להכיל ואם אפשרי אז לעשות זאת בקצב הנכון – לכל אחד יהיה את הקצב שלו.

לבחון מה היכולת שלך להעמיק במה שעושה לך טוב – להתרכז במה כן  ולאפשר לזה לגדול.

לבנות נרטיב חדש מהנרטיב הקודם.

דבר לא פחות חשוב הוא לתת לעצמך לפחד- להכיר בפחד ולבחון מה מסייע לי בהתמודדות עימו.

אה, ועוד עצה – להתחיל לרוץ.

איזה חיבורים/גשרים את רואה בין השינוי לבין עשייתך הקודמת?

ראיית האדם הבודד בכל אחת מהמערכות שעבדתי בהן – תמיד העובדים  היו בנשמתי גם כמנהלת בארגונים גדולים ובתפקידים ניהוליים המצריכים ראייה מערכתית ואסטרטגית.

היכולת והראייה הארגונית – לבנות תהליך וליישם: להגדיר מטרה, לפרק לשלבים, לבנות תכנית פעולה, יכולת זו מסייעת  לי גם כעובדת סוציאלית.

ה doing – יכולת הביצוע הגבוהה עומדת לרשותי גם  בעשייה הנוכחית שלי.

היכולת ליצור תמונת עתיד ולפעול לאורה – מסייעת לי  לאורך כל  השינויים שעשיתי מהעזיבה את דימונה ועד היום בעבודה שלי עם הצעירות.

הבט אמנותי שמדבר מבחינתך את השינוי

התחלתי ליצור בפסיפס – תחביב חדש שלי. הפסיפס מורכב מחלקים חלקים קטנים, שיוצרים ביחד את התמונה הגדולה. אני מאוד מתחברת לזה, לכך שהשלם גדול מסך חלקיו.
גם  השלם שלי מורכב מהמון חלקים שיש דבק ביניהם והם יוצרים פזל שלם וססגוני: רגשות שונים כמו  עצב, פחד, שמחה, התלהבות.
זה מתחבר גם לאהבה שלי לפסיפס האנושי: אני אוהבת אנשים מכל הסוגים, בכל הרמות.

עוד משהו?

מצאו עוגן ופעלו כדי להכניס אותו לחיים ובמקביל הוציאו הרגל או כל גורם שמעכב/מקשה.
עוגן חדש- IN
הרגל או מחשבה מעכבת- OUT

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Top

תודה על הפניה

אחזור אליך בהקדם

ההרשמה הצליחה

עדכונים בדרך אליך…