בצעירותי פעלתי בהתאם ל'תבניות' המקובלות: תיכון, צבא, עבודה, אוניברסיטה, הכל לפי הספר, בלי טיולים אחרי צבא ובלי לערער על הדרך. למדתי ראיית חשבון וכלכלה, עשיתי תואר שני בביקורת פנים. עבדתי כרואת חשבון הרבה שנים: במס הכנסה, בחברות עסקיות. העבודה היתה מונוטונית עבדתי כמו מטורפת עם נוכחות מועטה בבית ולא ראיתי אפשרות למשהו אחר.
אחרי שהבן הקטן שלי נולד משהו השתנה – החלטתי לא לחזור למשרה שלי והתמסרתי ל'להיות אמא'. פתאום הייתי, נכחתי, גידלתי. אחרי שנה וחצי של שהות בבית, אמא במשרה מלאה, הבנתי שהגיע הזמן לחזור לעולם העבודה.  התחלתי לחפש משרה כרואת בחשבון אבל במקביל ניקרה בי מחשבה שאולי כדאי גם לנסות משהו אחר. ישבתי עם עצמי ונתתי לדימיוני לעוף ולחשוב מה הכי הייתי רוצה לעשות בעולם. הבנתי שהעיסוק באמנות מאוד מושך אותי. לא ידעתי איך זה יכול להתחבר לפרנסה.

החלטתי להקשיב לקול הפנימי שלי, לעשות שינוי וללכת עם האהבה האמיתית שלי.
עזבתי קריירה כרואת חשבון ופתחתי  סטודיו לסדנאות חידוש רהיטים וסדנאות מעולם העיצוב והיצירה.
הסדנאות היו לנשים בלבד והורכבו משישה מפגשים שעוברת קבוצה קבועה, המבנה הזה יצר משהו שלא צפיתי: תהליך של התפתחות והתחברות שהתרחש בתוך קבוצות הנשים. נוצרה אחוות נשים, מקום של פירגון, של שמחה ויצירה שהשפיע על הנשים המשתתפות מעבר למטרה ה'רשמית' של חידוש רהיטים.
הסדנאות שלי הן גם פיזית בסטודיו וגם יוצאות החוצה – לכפרים דרוזיים, לעבודה עם נשים חרדיות, עם נערות בסיכון ועוד, עשיה שיש בה ערך חברתי ולא רק פרנסה.
אני מרגישה שיצאתי לחפש אתונות – לעשות שינוי ולעבור לעולמות יצירה ומצאתי מלוכה – יצירה ועבודה עם קהילות של נשים מדהימות שהיצירה היא רק פלטפורמה בשבילן להתפתחות ולחיבורים.
ההבנה שלי שה'סיפור' פה הוא הסיפור ההתפתחותי הנשי שקורה בסדנאות גרמה לי גם לשנות את השם של הסטודיו ל'מחדשת אהבות ישנות' – חידוש רהיטים וחיבור בין נשים כמו פעם כשנשים עשו הכל ביחד. צחקו ביחד, כיבסו ביחד. לאורך כל תקופות ההיסטוריה, נשים יצרו לעצמן מפגשים ומעגלים בהם נוצר קשר ביניהן. 

כשנשים מתכנסות יחד קורה דבר נפלא, יש בנו צורך עתיק לחלוק את תהליכי חיינו עם נשים אחרות. ואנו יודעות באופן טבעי, להעצים עצמנו ולצמוח מחדש. יש בזה משהו קסום בעיניי.
הגשמתי חלום משוגע שלפני 15 שנים לא הייתי מסוגלת לדמיין אפילו לאן הוא יגיע ועד כמה יעשה אותי מאושרת.