ספרי על עצמך בכמה משפטים
עד לפני כ-8 שנים, הייתי עונה על השאלה הזו במשפט הקצר הזה: "אמא לשלושה", אבל הרבה דברים קרו מאז, והם שמאפשרים לי לענות כיום תשובה הרבה יותר רחבה ועמוקה:
אני אישה. אמא לענבר (בן 24), עמית (בת 21), מעין (בן 15.5), גרושה שנמצאת בזוגיות מאושרת עם טל, מנחת קבוצות מיניות, כותבת על מיניות וזוגיות בבלוג שלי ועובדת כשכירה.
ב-7 השנים האחרונות חולקת את חיי בין ביתי הקט לבין ביתו של אהובי.
מה השינוי שעשית באמצע החיים?
אצלי זה ברבים – שינויים:
- פירקתי נישואים לאחר 23 שנים, עזבתי את הבית שבנינו יחד, ועברתי לדירה קטנטנה בסמוך.
- לראשונה מאז שנולדו הילדים יצאתי לעבוד במשרה מלאה, בניגוד לכל המשרות המאוד חלקיות שבהן עבדתי בעבר.
- הכרתי את בן זוגי הנפלא, שאיפשר לי לבטא את אותם חלקים שהיו רדומים בי במשך עשרות שנים. לכובע האמהות נוספו בהדרגה כובעים רבים ומגוונים. הקשר בכללותו והמיניות בפרט תפסו מקום גדול ומשמעותי מאוד בחיי ובעוצמה חזקה במיוחד. ניצת בי צורך לתת כלים לנשים אחרות, ליצור את השינוי בתחום המיני בחייהן, גם מבלי שיפרקו את הזוגיות בשביל השינוי.
- למדתי מיניות והנחית קבוצות, התחלתי לעסוק בתחום והקמתי את בלוג המיניות הנשית שלי, במטרה להנגיש מידע על מין, על מיניות, על זוגיות וכל זאת בצורה כנה, פתוחה ובגובה העיניים. אני משתוקקת לסייע לנשים נוספות להתחבר לאני המיני שלהן, לזהות את האמונות ו"האמיתות" שמנהלות את המיניות שלהן ולנסות להשתחרר מהן, להבין מה הן רוצות, כיצד לתקשר את הדברים עם בן.ת הזוג ולהעז לשים את עצמן ואת ההנאה שלהן, במרכז. בתחילה כיוונתי לנשים ואליהן כתבתי, אבל ככל שיותר גברים נרשמים לבלוג, גם הכתיבה משתנה בהתאם. עם זאת, לפחות כיום, המוקד הוא נשים, כשברור שגברים שיבחרו לקרוא את התכנים יוכלו להיתרם אף הם. ולשפר את חיי המין שלהם עצמם ושל בנות הזוג שלהם.
איך נוצר השינוי? מה הוביל אליו?
כפי שציינתי, השינוי מורכב מכמה "תתי שינויים" – בתחום המשפחתי-זוגי, בתחום התעסוקה ובתחום העניין המרכזי בחיי. אני יכולה להצביע על 3 גורמים עיקריים שהובילו אליו:
- הראשון היה מותה הפתאומי של אחותי הצעירה והאהובה, שהיתה אישה מאוד אותנטית, שחיה חיים מלאי אהבה ותשוקה, חיים של בחירה, עשייה ותנועה. כל מה שאני, בחוויה שלי, לא הייתי. היא נפטרה כשהייתי בת 37 וכבר אמא לשלושה ילדיי. עוד בשבעה היתה לי הבנה מאוד ברורה, שמה שהיא השאירה לי במותה היה מסר חד משמעי שאומר: "תחיי. עכשיו. אין הזדמנות שניה".
- השני היה קורס מנחים בתכנית החינוכית היוקרתית מיכא"ל, שנתיים לאחר מכן. בתכנית מושם דגש גדול על כך, שבידנו הבחירה, הכוח והיכולת לעצב את חיינו באופן בו נרצה. המסר חלחל אלי לאורך כל הקורס ובאופן כזה, שלא ניתן היה שהוא רק יחלוף מעלי, אז הוא עבר בתוכי. סיימתי את הקורס בהכרה, שהחיים שלי צריכים להשתנות. התעוררתי לחיים. החיים כפי שהכרתי אותם, כבר לא התאימו לי. בין ההכרה הזו לבין נקיטת הצעדים האופרטיביים, עברו שנתיים. תובנות, נפלאות ככל שיהיו, דורשות לפעמים זמן דגירה והבשלה. אומץ, במקרה שלי, הוא משהו שהייתי צריכה לבנות בתוכי. הוא לא היה חלק אינטגרלי באישיות שלי.
- הגורם השלישי היה כניסתו של בן הזוג הנוכחי שלי לחיי, שהפכה את עולמי, לטובה, כמעט בכל פן של חיי. בעזרתו של טל, התחלתי להסתכל פנימה, לבחון את המעשים שלי ולדייק את הבחירות שלי. חוויתי את עצמי יותר מודעת ומכאן גם יותר אותנטית. זה שינוי שלא תמיד קל לסביבה לקבלו. בעבר הייתי רוית המרצה, האומרת "כן" תמיד, שעוזרת לכל דורש.ת מבלי להביט רגע על עצמה. זו היתה רוית מאוד נוחה לסובבות ולסובבים אותה. בעקבות ההתפתחות הפכתי לרוית בוחנת, שואלת שאלות, מנסה לנטרל את האוטומט שניהל אותי, מתרגלת את ה"לא". הבנתי, שאני מעדיפה לחיות בשלום עם עצמי על פני ריצוי של כל הסובבים. אחרי שהסביבה התרגלה לשינוי, רוב הא.נשים שסביבי הבינו גם הם, שמערכת יחסים אותנטית היא משמעותית בהרבה על פני ריצוי ואוטומט. ה"כן" שלי הפך להיות כזה שנאמר בלב שלם, מה שמנע את תחושת הקורבן והקיטורים שליוו רבים ממעשיי בעבר.
לאחרונה אני פוגשת נשים לא מעטות בגילאי 40-50 שמתחילות לשאול את עצמן שאלות כגון: האם ככה הולכים להראות חיי? האם זה האדם שאיתו אני רוצה להזדקן? כיצד אני יוצאת מהמקום בו החיים מנהלים אותי ובמקום זאת לקחת את המושכות לידיי? אחרות אומרות: אני חייבת להכניס תשוקה לחיי!
אצלי אמנם היו שני אירועים שהעירו אותי משנתי, אבל אני מניחה שכמו לאותן נשים, שבוחרות לשתף אותי, גם לגיל ולעובדה שהילדים היו כבר פחות תלויים, היה משקל לא קטן בהחלטות שלי.
מה היו האתגרים/הקשיים בדרך לשינוי?
האתגר העיקרי היה אתגר כלכלי. מקיבוצניקית לשעבר, שהתחתנה בגיל 21, נטולת כל חיבור לפן הכלכלי של החיים, שהתרגלה להיות ב"יחידה המסייעת כלכלית", נדרשתי לראשונה לקחת אחריות גם על המרכיב הזה בחיי. במשך כל שנות הנישואים, בעוד בן זוגי איש הקבע, היה אמון על הפרנסה, אני השקעתי את כל כולי באמהות. עבדתי במשרות חלקיות שהשתנו בקצב מהיר להפליא, כך שלא היה באמתחתי ניסיון, שיכולתי להסתמך עליו ככרטיס ביקור מרשים דיו.
אתגר נוסף שעמד בדרכי, היה שינוי באופן בו ניהלנו את המשפחה שלנו. במשך כל השנים חלוקת התפקידים ביננו היתה דיכוטומית להפליא: אבא – איש הקבע, המפרנס שהיה יוצא מהבית עם הזריחה וחוזר עם הרכבת האחרונה ואמא – קיבוצניקית לשעבר, שמנסה לתקן את החוסר ההורי שחוותה בילדותה, על ידי נוכחות מלאה עבור ילדיה. פרידה חייבה, מן הסתם, שינוי תפקידי גם בהקשר הזה.
ההבנה, שמעכשיו והלאה אהיה עם ילדיי רק מחצית מימי השבוע, היתה הבנה קשה לעיכול. את הטוטאליות החליפו פרקי זמן קצובים שצריך מעכשיו לנהל.
מה עזר לשינוי לקרות?
הפסיכולוגית שלי, שליוותה אותי בתהליך הפרידה, אמרה לי את המשפט החכם הבא: "את לא מתגרשת בשביל שלילדים יהיה יותר טוב ואת לא נשארת בשבילם". כלומר, ההחלטה צריכה להיות החלטה שלי במנותק מהם. ילדים וילדות לא אמורים לשאת על גבם כל החיים את התחושה המכבידה של: "אמא נשארה בגללנו". כולנו רוצים משפחות שלמות, יפות ומאושרות, אבל לא בכל מחיר.
בעניין התעסוקה, הכרתי בכך, שהדרך היחידה שבה אוכל לצאת לעצמאות מהזוגיות, הינה עצמאות כלכלית. הבנתי, שלמרות שהן הילדים והן אני היינו רגילים כל החיים לנוכחותי בבית, לא אוכל לעשות את השינוי בלי לוותר על ההרגל האהוב הזה. התקשרתי למעסיק שלי מהעבר, שאלתי אם הוא מכיר מישהו שמחפש עובדת, קבענו ראיון עבודה אצלו באותו היום, ומאז אני עובדת אצלו במשרה מלאה, כבר למעלה מ-7 שנים.
במבט לאחור אני יכולה להניח את מה שלא ראיתי בזמן אמת והוא, שגם העובדה שבן זוגי השתחרר משירות קבע אחרי עשרות שנים והיה פחות מוגבל בשעות העבודה שלו, היוותה גורם מקל.
לגבי הבחירה במיניות כתחום עניין עיקרי בחיים וכתחום עיסוק משני למשרה המלאה שלי – כאן התשוקה היא שהניעה אותי, הרבה יותר מכל שיקול רציונלי. החוויה שלי היתה חווית התעוררות עוצמתית כל כך, שהיה נראה לי כמעט לא סביר להשאר בחוויה הזו עם עצמי (ועם טל). רציתי לנסות ולסייע לנשים אחרות להתעורר.
מה ההמלצות שלך למי שנמצא במקום בו היית בתחילת הדרך?
שינויים לא "קורים", תקווה בלבד לא יכולה לשפר את החיים.
כדי לנוע מהמקום בו אנחנו עומדות כרגע, נדרשת אמונה ביכולות שלנו והבנה שיכולות אלה רבות יותר ממה שאנחנו נוטות להניח.
בבסיס הרצון לשינוי צריכה להיות תשוקה בוערת, שתהווה את הכוח המניע. אני לא מאמינה ששיקולים שכלתניים בלבד מספיקים כדי ליצר שינוי משמעותי.
בנוסף, נדרש אורך רוח. שינוי, גם אם הוא דרמטי, לא בהכרח מביא לתוצאות מידיות. נדרשים אומץ, נחישות, התמדה ואמונה בבחירת הדרך החדשה.
איזה חיבורים/גשרים את רואה בין השינוי לבין מי שהיית קודם?
החוט המקשר הוא התשוקה שלי למה שאני עושה והחיבור לא.נשים – בין אם זו האמהות, תפקיד שמילא אותי בתחושת סיפוק, שמחה וגאווה ובין אם זה העיסוק במיניות, שממלא אותי בעניין, בסקרנות ובתחושת שליחות.
הבט אמנותי שמדבר מבחינתך את השינוי
הספר "ערות" של תמר מור סלע, אסופה של 23 מונולוגים של נשים ישראליות שמתבוננות על נושא המיניות בחייהן ומדברות עליו בפתיחות ובאומץ.
זה ספר שכל אישה תוכל למצוא בו חלקים ממנה, ואולי בעזרת הקריאה להביט בהם בעיניים פחות שיפוטיות ויותר מקבלות ואוהבות.
