ספר.י על עצמך בכמה משפטים
אני זהר, אני אמא לבנות, ובת להורי, ואחות לאחיותי ובת זוג ועובדת בכמה עבודות שרובן שייכות לשדה החינוך לאמנות. ועכשיו תוך כדי מבינה שגם שם אני בקשר בעיקר עם נשים: כי אני מלמדת סטודנטיות לחינוך ומדריכה גננות ובנוסף ספרית שמספרת – נשים.
אז החיים שלי, בשורה התחתונה, מלאים בנשים, ילדות ובנות. מעניין.
מה השינוי שעשית באמצע החיים?
השינוי הגדול הוא שהוספתי לקריירה החינוכית את עולם השיער והספרות. ללמוד לספר היה חלום ישן שפתאום התאפשר לי להגשימו והוא אמנם עסק קטן אבל מכניס המון כייף ושמחה לחיים שלי.
אבל בעצם עוד לפני הספרות, עברתי ממורה לאמנות, לגננת ומשם למרצה לאמנות לגיל הרך ולמדריכה בתחום הזה. השינויים האלה לא היו גדולים, הם יותר שלבים התפתחותיים, דיוקים, אתגרים חדשים בתוך התחום.
איך נוצר השינוי? מה הוביל אליו?
שנים שהסתובבתי עם חלום ב"מאחורה של הראש" ללמוד לספר. הוא לא היה כזה מוצהר, מדובר, לא בחנתי אותו לעומק אבל ידעתי, באמת כמה שנים טובות, שמסקרן אותי לספר, שזה נראה לי מגניב. זוכרת ספר אחד שבגיל הנעורים נתן לי מספריים ישנים במתנה. מתישהו גיליתי את תומר רשף והספריות שלמדו אצלה. התחברתי מאוד לשפה, לגישה, לאווירה. היה לי נעים להכיר ספריות יצירתיות, חכמות ורגישות, רובן משלבות יחד עם המספרה עיסוקים נוספים והמפגשים עמן היו לי תמיד מעניינים ואפילו מרגשים.
כשהגיעה שנת השבתון ממשרד החינוך ראיתי בה הזדמנות להגשים את החלום הזה וללמוד.
זה היה מן קסם, מן רגע בזמן שהלכתי על זה. לא ידעתי אם זה יהיה תחביב או ממש מקצוע. ידעתי שאין לי כוונה לעזוב את עולם החינוך, שמאוד מגדיר אותי, אני מאוד נטועה בו ובטוחה בו והוא מעניין אותי ונותן לי תחושה של משמעות ואפילו שליחות.
אני לא מרגישה שהמילה "שינוי" היא מדויקת בהקשר הזה, הייתי בוחרת במילה "הרחבה". הרחבתי את עיסוקי המקצועיים. לא שיניתי.
מה היו האתגרים/ הקשיים בדרך לשינוי?
לא היו לי חששות כי ידעתי שאני מוסיפה משהו. לא סיכנתי את הקיים, נשארתי עם הקריירה שלי בעולמות החינוך ולצידה הוספתי עוד משהו. הסתכלתי על לימודי הספרות כהרפתקה, מתנה. הדבר המגניב הזה שעושה בשנת השבתון לצד לימודים אקדמאיים הארד קור. ידעתי שגם אם זה לא יעבוד – לא נורא.
מה עזר לשינוי לקרות?
יש לשינוי שתי 'מדרגות' – הלימודים ואחכ היישום בשטח, לאחוז מספריים ופשוט לגזור.
המדרגה הראשונה קרתה בזכות כך שאני עובדת משרד החינוך וקיבלתי את המתנה של החיים שהיא שנת שבתון.
המדרגה השניה קרתה בזכות כמה דברים:
קודם כל גיליתי שאני מאוד נהנית מהספרות, אני מתה על זה. כייף לי.
יש כאן משהו שמאוד שונה מהיומיום החינוכי שלי שבו מדובר על תהליכים ארוכי טווח, שכרוכים בהרבה חשיבה והתכוננות. כאן יש תוצר מיידי, משהו של התחדשות, שמחה פינוק אפילו. הספרות הכניסה לי אנרגיות אחרות, אני מספרת בדרך כלל בימי שישי, בזמן שרוב האנשים ביום החופשי שלהם, וזה היום האהוב עלי בשבוע. יום קליל של שמחת מפגשים, שיחות, מוזיקה, תלתלים ופוני.
מה ההמלצות שלך למי שנמצא במקום בו היית בתחילת הדרך?
לחלום, למרות שאני מאוד מציאותית.
להעיז לנסות, למרות שאני פחדנית.
איכשהו הלכתי על זה, לא ברור לגמרי איך.
היבט אמנותי שמדבר מבחינתך את השינוי
בחרתי שתי עבודות אמנות, שני תצלומים. אחד של טירנית ברזילי, צלמת ישראלית, 2008, והשני של ברברה קרוגר, צלמת אמריקאית, מ1987. אצל ברזילי החיבור מאוד מיידי, נשים וילדות. שיער. יופי. עדינות, חגיגיות. כל מיני מילים שקל לי להתחבר אליהן בהקשר הזה. יש בתצלום הזה משהו נינוח, נעים, שקט. הלוואי שכך מרגישה מי שמגיעה אלי.
התצלום של ברברה קרוגר הוא אחר לגמרי. אבל יש בו את העיניים שחסרות לי מהתצלום הראשון. אמנם לא עיניים אנושיות, אבל עיניים שמחפשות, ללמוד, לדעת יותר, לגלות משהו. "תגידי לנו משהו שאנחנו לא יודעים" הן אומרות. אני אוהבת ללמוד ומנסה לראות לעומק. אולי אפשר להגיד גם עלי וגם על התצלום הזה שאנחנו מקשיבים עם העיניים.
